אני זוכר במדוייק את הרגע שבו התאהבתי בה.
זה היה באיזו יציאה של החבר'ה שלנו לסרט באיזה סוף שבוע. הסרט
נגמר, יצאנו לשבת בחוץ ולחכות למונית שתעבור. כולנו ישבנו על
המדרכה של התחנה המרכזית במין מעגל מעוקם. נועה ישבה קצת בצד,
כרגיל. זה היה המקום המתאים לה, עם ההערות הסרקסטיות שלה
והירידות על כולם. אבל באותו יום היא דוקא ישבה בשקט ולא אמרה
כלום כל הערב.
לאט לאט כל החברים שלנו מצאו מוניות ונסעו לדרכם, עד שרק אני
ונועה נשארנו. שערה היה פזור, למרות שהיא אף פעם לא פיזרה אותו
בקיץ: היה לה שער עבה נורא, והיא אמרה שבקיץ שער פזור היה כמו
צווארון מפרווה בשבילה. אבל הפעם שערה נתלה סביבה כמו אוהל
קטן, מסתיר את פניה.
"את בסדר שם?" שאלתי אותה, "לא אמרת מילה כל הערב".
"לא היה לי מה להגיד", ענתה, קולה שקט.
התקרבתי אליה, והזזתי את השער מפניה. היא חייכה, אבל הדמעות
עוד לא יבשו מלחייה.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"שום דבר", נועה אמרה, ושמעתי דמעות בקולה.
אני לא יודע למה, אבל פשוט הייתי חייב לחבק אותה באותו רגע.
ישבנו ככה במשך דקות, שעות, ימים, לא טרחתי לספור. אבל כשהיא
קמה, היא חייכה באמת.
אני מניח שמאז לא עזבתי אותה.



היא נפתחה אלי יותר בכל יום. היא התחילה לספר, מהססת, על תקוות
שהיו לה ועל האכזבות שנחלה. אפילו איתי היא לא העיזה לקוות.
היא פחדה להאמין שמישהו באמת יכול לאהוב אותה. הייתי מחזיק
אותה קרוב אלי, לא נותן לה לזוז, חונק אותה כמעט, עד שהייתה
נרגעת בידיי.
"קרוב יותר", היא לחשה אלי, מהדקת את זרועותיה עד שצלעותי הלכו
להישבר. היא לחצה אלי את חזה, כאילו מנסה למלא חלל שנפער שם.
ואז, בלי הזהרה, נועה הייתה מרפה ממני ומתרחקת מהר. היא התנהגה
מוזר במשך שעות אחרי הדברים האלה.
זה היה כך בפעם הראשונה ששכבנו. נועה התקרבה אלי ככל שיכלה,
נוגעת בי כל הזמן. לאחר מכן, נרדמה כשראשה מונח על חזי.
כשהתעוררה, הדבר הראשון שעשתה היה לסגור את זרועותיה סביבי,
כאילו פחדה שאברח.
ליטפתי את שיערה וחיכיתי לה שתתעורר לגמרי.



נועה שכבה על מיטתי, חיוכה חולמני. "בוא אלי", היא לחשה.
נשכבתי לצידה, מחייך בחזרה. אספתי אותה אלי. היא כרכה את
זרועותיה סביב צווארי.
"קרוב יותר", היא לחשה. ראשה מצא מקום על כתפי. עורה היה קרוב
אלי כל כך שהתפלאתי שלא הותכנו זה לזה.
"קרוב יותר", נועה אמרה, קולה מלא בדחיפות. ידיה תפסו אותי
באחיזה נואשת, מתהדקות עד כדי חנק.
"קרוב יותר", היא צעקה כמעט, ציפורניה חופרות בבשרי, שיניה
תופסות את כתפי. ניסיתי להתרחק, אבל גופי לא ציית לי אלא ניסה
להתקרב אליה עוד יותר, להתאחד איתה. בתוך ראשי, קול זר צעק
"קרוב יותר, קרוב יותר". הרגשתי את עצמי מתמלא בבדידות, בצורך,
בקור. הרגשתי שנים של אי שייכות, של חלל ריק בפנים, במקום שבו
הלב היה צריך להיות. רציתי שמישהו יאהב אותי, ייקח אותי, ירצה
אותי: הקור היה בלתי נסבל.
אבל הבדידות מחתה את כל החום שנותר, את כל הדברים מלבדה, עד
שלא נותר דבר מלבד הקור.

נועה פקחה את עיניה לאט, לא מבינה מה קרה בדיוק. אז עיניה
נפקחו לגמרי, מלאות בזכרון ואימה. היא ניערה את ידו של הגוף
חסר החיים לצידה, פניה נואשות. מילים חסרות משמעות, מהירות
ודחופות, בקעו מפיה.
"תתעורר, בבקשה תתעורר, לא התכוונתי, לא רציתי--"
לבסוף היא נשברת, כורעת ליד המיטה, מושכת אליה את הגוף החם
עדיין ובוכה על כתפיו.
בתוכה, כמו תמיד, נשארת רק הבדידות האינסופית.