איך שמותר לי לגעת,
חמקמק עם קמצוץ של חיבה.
איך שמותר לי לברוח
כשהאש כבר הוצתה.

איך שבכוחי להיות שותק בידיעה,
למדוד איך היא רועדת בשתיקתה,
משחקת עם הזמן בין האצבעות,
מסלסלת אותו כי הוא שעשוע,
מפוררת אותו כי בא סופו,
ללא הרבה ברירה.

איך שמותר לי לדעת
להביט בלי להביט,
כי עיניים הן לפעמים
כדורי אש מפחידים
שמאחוריהם שותק
זה רק אני,
גוויה שהחליטה
לשנוא במבטים,
ולך תתווכח עם מתים.

איך שמותר לי ללטף פירוריה,
מסתלסל הרגע אל מחוץ לנודע.
איך שמותר לי לפזר ספק במבט,
יודע ומיוסר,
מגרש אל החשיכה.