ברקע רעמה הגיטרה של אריק קלפטון - טה טה טה טה טה טה טה טה טה
טה, sunshine of your love, ריף מגניב שכמעט וניפץ את השמשות
הרועדות. הדיסטורשן חתך את האוויר כמו סכין משוננת בחמאה
הולנדית מותכת. הבוקר היה גשום לחלוטין, ובאוטובוס נמצאו באותו
הרגע ארבעה אנשים בסך הכל. כשגשום, אנשים לא יוצאים מהבית.
בקדמת האוטובוס, שתי שורות מאחורי הנהג, ישב לו זקן, גיבן,
1.60 וקצת גובהו, ושיער שיבה מעטר את פדחתו. הזקן החזיק בשתי
ידיו שקיות קניות עמוסות כל טוב - באגט נשתרבב החוצה ובקרקעית,
מבעד לניילון השקוף, ניתן היה להבחין בקופה סגורה של דברי
מתיקה מזרחיים - בקלאוות, כנאפה ושאר מאפי בצק מתובלים ביד
רחבה בקינמון ובנגיעות אמן של פיסטוק. מעיל המשבצות העשוי טלאי
על טלאי שיווה לו מראה של מקבץ נדבות, ודברי הטוב שנערמו האחד
על גבי השני באריזותיו נסכו עליו מעטה של ניגודים רבים.
קצת אחריו, כחמש שורות מהנהג, ישבה לה גברת, לא צעירה ולא
מבוגרת, כששיערה השחור האסוף בסרט ארגמן מעוטר רקמות זהב
עדינות מסתיר את גילה האמיתי ומעביר על פניה את פגעי הזמן ללא
נזקים ניכרים לעין. גוון עורה היה שחום במקצת, והסגיר את מוצאה
המזרחי. שמיעתה באוזן שמאל נפגעה לחלוטין בגלל סיבוך של מחלת
ילדות, ואת אוזן ימין הטרידו כבר דקות לא מעטות יבבות שנשמעו
מצדו השני של הפלאפון. היה זה אחמד, פועל הבניין שאחראי על
שבירת הקיר שבין הסלון למטבח בביתה. הוא התלונן שהוא מחכה מחוץ
לדירה כמחצית השעה, אך היא עדיין לא הגיעה בכדי לתת את המפתח
ולהתחיל בעבודה.
באמצעו של האוטובוס ישב לו אדם, בשנות ה-30 המוקדמות לחייו,
כשאחת מידיו נאחזת במקל. את עיניו הסתירו משקפי שמש כהים, מה
שהותיר פתח למסקנה אחת בלבד - עיוור. בידו האחרת, החופשיה
מהמקל, החזיק דיסק של מוזיקה אוריינטלית. על ראשו הונחו, וודאי
על ידי אדם אחר, אוזניות שכיסו את אוזניו לחלוטין. הוא הזיז את
פלג גופו העליון, מיתח את כתפיו ורקע ברצפת האוטובוס ברגליו
כביטוי להנאה שהוא שאב מהמוזיקה - זו הייתה אום כולתום, שקולה
המהפנט בקע מן הדיסק שהסתובב במהירות בתוך המכשיר המשוכלל.
בסופו של האוטובוס, קרוב למושב האחורי, ישב ילד צעיר עם חזות
מפחידה ומכוערת, שרשרת לצווארו, כובע קרוקר לראשו ומחרוזת
אבנים קטנות משתחקת בין אצבעותיו ככלי להפגת השעמום שבנסיעה
המתישה.
האוטובוס חתך שמאלה בדיזינגוף סנטר והתקדם לעבר רחוב בוגרשוב,
בעוד כל אחד מנוסעי האוטובוס ספון במושבו ומרוכז בעיסוקיו. מן
השקית של הגיבן נדפו ריחות משכרים של בושם ותבלינים, הערבית
העילגת וקולה הנזעם של הגברת נשמעו היטב בין הצלילים העמומים
של הרדיו באוטובוס, שכרגע עבר מאריק קלפטון לזוהר ארגוב,
העיוור כבר הספיק להוריד את האוזניות מאוזניו והשתדל להקשיב
לשאון הרחוב בכדי לדעת היכן עליו לרדת, והילד המשיך לשחק
במחרוזת כאילו זו הסיבה שבגללה עלה לאוטובוס - לשחק, להעביר את
הזמן, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. כעבור מספר רגעים נפתחה דלת
האוטובוס הקדמית ולחבורה המעורערת נכנס נוסע חמישי. הוא לבש
מעיל עור שחור חסר פרופורציות למידות גופו הקטנות, שפם וזקן
מדובלל עיטרו את פניו השחומות, ובידו הימנית אחז מזוודת ג'יימס
בונד עמוסה עד להתפקע. הנוסע שילם לנהג, הכניס את ארנקו,
שתפריו כבר נפרמו חלקית, אל כיסו, התקדם במעלה האוטובוס ותחב
את ידו אל מעמקי כיסי המעיל בחיפושו אחר הפלאפון. לכשנתיישב
במרכזו של האוטובוס, בסמוך לבחור העיוור, חייג אל אחד ממכריו.
כעבור מספר שניות התפתח דו שיח. מילים בערבית נזרקו לכל כיוון
והתערבלו באוויר הקר שמילא את האוטובוס באותם רגעים. כעבור
מספר שניות צלצל הזקן הגיבן בפעמון, ומיד אחריו הצטרפה גם
הגברת החרשת למחצה. שניהם מיהרו לרדת מהאוטובוס. כעבור מספר
שניות של שיחה צלצל גם הילד המכוער עם כובע הקרוקר בפעמון,
מבקש למנוע את הנסיעה החלקה של האוטובוס ולעצור בתחנה הקרובה.
הילד התקרב אל הדלת, וברח בחופזה מן האוטובוס עוד לפני שהדלתות
סיימו להפתח. הנוסע העיוור ארז את מטלטליו בחופזה, נעזר במקל
כדי לגשש את דרכו לעבר הדלת, וירד מיד אחרי הילד, למרות שלא
חכך בדעתו לעולם לרדת דווקא בתחנה זו - שכן היה מצלצל בפעמון
ככולם מספר רגעים קודם לכן, ולא נזכר ברגע האחרון. באוטובוס
נשאר הנהג והנוסע הערבי עם מזוודת הג'יימס בונד, שכל אותו זמן
המשיך לדבר בפלאפון עם חברו. כך המשיכה הנסיעה מספר דקות
נוספות, הרבה אחרי שהגיבן עם החיבה לבקלאוות, החרשת עם עובד
הבניין הערבי, העיוור שמערטל לקולה של אום כולתום והמכוער
שמפיג את השעמום במחרוזת המסבחה, נרתעו מפגמו של האחר ונזדרזו
לרדת מן האוטובוס. לבסוף, כשהוא בגפו, ירד הערבי במחוז חפצו -
שכונת אנדרומדה ביפו. את פניו קיבל ייזעת, העובד הערבי של
החרשת למחצה. ''טוב שהגעת'' אמר לו בעברית רצוצה, והציג אותו
בפני בעלת הבית. ''אני מכיר אותה'', הוא אמר, ''נסענו ביחד
באוטובוס, אני רק לא מבין למה היא ירדה בבוגרשוב אם היא גרה
כאן''. בעלת הבית חייכה במבוכה, לא יודעת היכן לקבור את הבושה,
הושיטה את ידה החשופה וביקשה להניח את המזוודה במקום רחוק ככל
הניתן. לגור ביפו, להעסיק עובדים ערבים במחיר עבדות ועוד ללחוץ
להם את היד זה משהו אחד - אבל שלא יתפוצצו עליי או משהו, בשביל
מה הם צריכים תיק טאק תיק טאק?