היא קמה בבוקר, שוב לא רצתה לקום, חשה כאילו כל העולם רודף
אותה ורק רצתה לעצום את העיניים ולחזור לישון. אבא שלה העיר
אותה שוב באותו משפט ישן ובנאלי: "קומי,את תאחרי!", בכלל לא
אכפת לו שהיא תאחר, היא בכלל לא חשובה לו...
"אני קמתי ממזמן!!!" היא צרחה מתוך עצבים. הנה עוד יום מתסכל
הולך להגיע...

היא הגיעה והיא איחרה שוב,  כולן היו בתפילת שמונה-עשרה, הכל
היה שקט, טהור.
היא נכנסה, שמה את התיק והפנתה את עצמה לשירותים. היא העיפה
מבט אל המראה, לא הבינה ממש מי עומד מולה ולמה היא הפכה. היא
השתנתה...

היא חזרה, התיישבה במקומה ושוב שיעורים. המורה מדברת על אהבה,
על זוגיות והיא הרגישה אבודה, עייפה. חיכתה שהזמן יעבור והכל
ייכנס דרך אוזן אחת וייצא מהשנייה והיא תחזור להיות אותה אחת.
משונה...

היא הרגישה משהו מוזר, משהו ישתנה, היא הייתה בטוחה.

היא יצאה חזרה הביתה, התחיל לרדת גשם, היא שנאה את החורף, אבל
הגשם נתן לה הרגשה טובה, הרגשה של נקיון, הרגשה שאי אפשר
להעלות על הכתב.
פעם ראשונה שהגשם העלה לה חיוך. הוא הרטיב את כולה, נתן לה
הרגשה תמימה. פתאום, הכל השתנה.

היא הרגישה טוב, היא חייכה, צחקה, למרות שהכל היה די נורא, אבל
היא לא שמה לב. היא התמכרה לריח של הגשם, ריח של חיים חדשים,
של אישיות חדשה, של אהבה חדשה, ריח של שינוי...

לזה היא חיכתה.