הדתי המזיע.

הראיון אמור היה להתקיים בשעה 14.00
כדי להגיע למקום הראיון הזמנתי מונית ספיישיל היות ואיני
נוהגת.
זה היה מפעל כימי באיזור מפרץ חיפה. מאד מסודר ומעוצב, אדניות
פרחים בכניסה למפעל.
נקי מאד בלובי הכניסה.
איש הבטחון בפתח הפנה אותי באדיבות  למזכירה בדלפק הקבלה.
היא שאלה לשמי ואמרה לי להצטרף למרואיינים הנוספים היושבים
בכסאות לאורך הקירות
בלובי המטופח. ולחכות לתורי כשיקראו בשמי.
תרתי במבטי אחרי האנשים שישבו ואמדתי את גילם, משמעותי מאד
לפעמים חשבתי לי.
הבינותי שאני מעלה את הגיל הממוצע, אבל אם דורשים ניסיון בתחום
המקצועי בוודאי
שאינני יכולה להיות בת עשרים, ומלבד זאת כנראה זה לא מה שקובע.
ולראיה קראו לי
לראיון.
מדי פעם עברו במסדרונות עובדי ועובדות המשרדים, חלקן צעירות
ונאות. חשבתי על שלושת
בני הצעירים שהיו שוטפים כאן את עיניהם. העובדים נראו לי אנשים
סולידיים, לבושים בלבוש
צנוע, לא פרובוקטיבי, לטעמי. בהרהורי השתלבתי במקום, אך
כשהסבתי את עיני לעבר המרואיינים
הנוספים חשבתי על דרך כיצד לשווק עצמי על מנת להתקבל למקום
זה.
הייתי החמישית בין המרואינים למשרה. הצטערתי שלא לקחתי ספר
קריאה. חיכיתי אולי שעה
ויותר.
הפקידה מהדלפק קראה בשמי. החסרתי פעימה, העברתי מסרק בשערי
הדליל. שפרתי קצת את הופעתי. מרחתי שפתון על שפתי. מה שלא עושה
הטבע עושה הצבע אמרתי לעצמי.
נכנסתי למשרדו של המראיין, כלומר הבוס.
ריח זיעה חריף חנק את נחירי. התאפקתי לא להושיט יד ולחסום את
הנחיריים באצבעותי.
בחדר היה גם איש רכש, זאת הבינותי מהשיחה שהייתה ביניהם, שהיה
בדרכו החוצה.
דרכו החוצה ארכה זמן רב לטעמי. ישבתי בשקט בכסא שיועד לי, כמעט
מתגמדת, כשמבטו
של המראיין  עוברת מדי פעם מאיש הרכש הגוץ, עם הכפה הרפויה
הנוטה ליפול והסיכה
"ההדוקה" לקודקודו  ואלי. נדמה לי שחייכתי לעצמי.
סקרתי במבטי את החדר, חדר מנהלים עם שולחן גדול בגוון חום תיק,
כסא מסתובב מרופד
בעור שחור. בצידי הימני היו כמה ארונות ברזל אפורים שכלל לא
מתאימים לאותו שולחן
ולשאר הריהוט. בפינות החדר היו מונחות כמה חבילות ארוזות של
סחורה למשלוח
שתבוע בהם לוגו החברה בצבעי כחול לבן צהוב. ליד החלון עמד עציץ
גרניום גדול ויפה.
יותר מדי מושלם כנראה מפלסטיק. בחדר היה  אור עמום לא מסנוור
שחדר מבעד לחלונות
שמהם השתקפה חצר המפעל המטופחת. הייתה קרירות נעימה בחדר.
המראיין איש גדל גוף, לבוש כדרכם של דתיים בגווני שחור לבן.
שרוולי חולצתו הלבנה
מקופלים ברישול.
הוא הרים לרגע את ידו, מתמתח על כיסאו כנראה על מנת לסיים את
השיחה עם איש הרכש
הנודניק וריח זיעה חריף שהבנתי מאיפה זה הגיע, הציף את כל
החדר. חשבתי לתומי להציע
לו דיאודורנט. נדמה לי שלא הרגשתי את הריחות הכימיים של
המפעל.
הסבתי קצת את ראשי ממנו. אבל כהרגלם של ריחות להתפשט בחדר.
איש הרכש יצא סוף סוף מהחדר, כך חשבתי אבל שוב פתח לרגע את
הדלת וזרק עוד משפט
מטומטם שלדעתי סבל דיחוי.
ישבתי מאד מאופקת וניסיתי לחשוב על סף הסבלנות שלי שהולך
ואוזל.
אבל המטרה מקדשת את האמצעים. זזתי קמעה בכסאי, נכונה כמעט לקום
ולבעוט החוצה
את איש הרכש הגוץ המטרטר ולשאול אותו אם אשתו לא נותנת לו לדבר
בבית.
סוף סוף התגלגל החוצה. הגנבתי מבט בשעוני , מלבד שעה וחצי
שחיכיתי בחוץ עד כניסתי
לראיון חיכיתי עוד כחצי שעה  שנראתה לי כמו נצח, בחדרו של
המראין.
המראין שאל לשמי, הוציא מתוך ערימת דפי קורות חיים שנשלחו אליו
את דף קורות חיי
עיין בחשיבות רבה, המהם מדי פעם, שאל שאלות ודרש תשובות ופירוט
מעמיק מעבר הכתוב.
אפילו אמר, יפה, יפה. שאל למשכורתי הנדרשת אם כי קבע תחום
דרישה, תוך כדי הבלטת
מצוקותיו הכלכליות של המפעל. הרהרתי בליבי אולי אקבץ נדבות
להצלת המפעל כי את
משכורתי ותמורה לעבודתי אני בהחלט רוצה. שאל אם אוכל לעבוד
שעות נוספות. הרהרתי ביני
לבין עצמי שהעבודה היא אמצעי קיום ולא מטרה אבל עניתי שאעבוד
בהתאם לחוק.
עברנו קצת לשיחת חולין שבעצם הייתה שיחת קודש. הוא תיבל דבריו
במשפטים מהמקורות,
ואני עניתי לו באותה מטבע.
תהיתי מדוע הדלת סגורה הרי אנחנו לבד בחדר כי ידעתי שזה לא
מקובל אצל הדתיים מחשש יחוד. (מי בכלל ירצה ביחוד הזה חשבתי,
צריך יצר רע מאד.)
הראיון הסתיים ב... תקבלי תשובה בדואר תוך שבוע.
לא הושטתי את ידי כי ידעתי שלא ילחץ אותה. אמרתי שלום ותודה
ויצאתי מהחדר בתקווה
שאתקבל.
ערכתי סיור קטן במסדרונות הנקיים, הצצתי למשרדי הנהלת החשבונות
אליהם הייתי מיועדת
נגעתי בעציצים היפים, אכן מפלסטיק.
הייתה לי אשליה ותקוה של שבוע. כאשר פתחתי את המעטפה
המודיעה:אנו מתנצלים...."
קצת התאכזבתי.