(חושך. על כסא עץ דמוי כסא חשמלי יושב אדם. שערות ראשו קצרות
מאוד. מסביבו מפוזרות שערות רבות על הרצפה, ומאחוריו עומדת
דמות נשית לבושה לבן, עם הגב לכסא, מבצעת תנועות מונוטוניות
כלשהן. נדמה כאילו הוא באמצע משהו, כאילו קפא באמצע דיבור, אך
הוא אינו בפריז, אלא מחשב את צעדיו הלאה. האשה מסתובבת. זו
אחות רחמניה לבושה בלבן. פניה חתומים. היא אוחזת בידה האחת תער
גילוח ישן, ובשניה קצף גילוח. היא מתחילה למרוח קצף על ראשו של
היושב על הכסא, הוא מופתע למגעה, אך לא מופתע למעשיה)

הוא: ...ואז בגיל 13 חטפתי סרטן.
נשמע מזעזע, מה? המילה הזו, סרטן, והתיאור הזה של ילד בן
שלוש-עשרה לא מסתדרים יפה באוזן. אבל זה מה שהיה. בגיל 13
הושיב אותי הרופא מולו במשרד שלו. אני זוכר עד היום את ההבהוב
של הניאונים. הוא לא הסתכל לי בעיניים. לא היה לו את הכוח,
כנראה, או משהו כזה. הוא התחיל לגמגם משהו. "יש לי סרטן",
אמרתי (האחות מתחילה לגלח את ראשו, פניה נשארות חתומות).
כאילו כל החיים שלי ידעתי את זה. "אתה לא צריך להתפתל. יש לי
סרטן. זה רציני?". הוא הנהן. "מה הסיכויים שלי?". הוא הביט בי
בסוג של כובד ראש ששמור למקרים כאלה ופלט "פיפטי-פיפטי".

נשענתי לאחור והבטתי בו. "מה עושים?"

"דבר ראשון צריך ליידע את ההורים שלך, ואני אסביר להם כל
מה..."
"דוקטור", אמרתי, "תקשיב לי טוב". נשענתי קדימה מעל השולחן
ותקעתי בו שתי עיניים חודרות. אני זוכר שחשבתי על פלדה כחולה.
לתקוע בו מבט של פלדה כחולה. בטח לקחתי את זה מירון זהבי או
משהו. הייתי ילד יפה בגיל 13. התפתחתי מאוחר ועוד לא השתנו לי
הפנים למה שהן היום. היו לי פנים עגולות ורכות, ושיער רך,
שחור, ועור לבן וחלק, וכחול עמוק ומלא בעיניים. עוד היה לי הבל
פה מתוק, וזיעה של ילדים, והבעה כל-כך מתוקה שאף אחד לא העז
להאמין שכבר אז הייתי בן זונה קטן.

"דוקטור" אמרתי לו, מילה במילה אמרתי לו: "אתה לא תגיד שום דבר
לאף אחד. שמעת אותי? שום דבר לאף אחד. לא להורים, לא לרופאים,
לא לאחות. כלום. זה הסרטן שלי. זה הגידול שלי. זה הגוף שלי ולא
של ההורים שלי. אתה שומע? אף מילה. זה אני, אתה והסרטן".

היתה בינינו הבנה. ביני לבין הסרטן, זאת אומרת. הדוקטור עוד
ניסה להתנגד קצת, אבל הטריק של הפלדה הכחולה כנראה עבד עליו,
וכל ענייני ה"אתה צעיר מדי להתמודדות כזאת" בטח שלא השפיעו
עלי. הוא וויתר בסוף. אני התעקשתי. הייתי ילד יפה ועקשן בגיל
13.

(האחות מסיימת לגלח אותו, ומתחילה לנגב את ראשו במגבת
רטובה).
אלה היו ימים יפים. ימים של ילדות וסרטן. של נעורים ומוות. מה
יותר יפה מנעורים ומוות? מה יותר יפה מלמסגר את עצמך כמו שהיית
בגיל 13? הייתי מדבר אל הסרטן שלי. מדבר איתו בלילות. הייתי
רואה איתו תשדירים של האגודה למלחמה בסרטן, וצוחק יחד איתו על
אנשים שהכריזו "אני אנצח אותו, אני אלחם בסרטן" וכאלה.
קשקושים. כבר אז הבנתי שאני והסרטן צריכים ללכת יד ביד עד
הסוף. אולי נפרד לפעמים, אולי לא. ידעתי שבסוף אני אמות מסרטן,
בכל אופן. היו דברים שהיו לי ברורים כבר אז, בגיל 13.

וכמו בכל נישואים, לא יכולנו שלא לפגוע האחד בשני לפעמים. אין
מה לעשות. סרטן זה כואב (האחות שופכת כמות נדיבה של אפטר-שייב
על ראשו). הוא, היה לו את כל הכוח עלי לפעמים. הוא היה מביא
אותי בכוח למצבים של יאוש, של רצון לנקום, של לשנוא אותו,
למרות כל הדברים שהבנתי כבר אז. הוא הכריח אותי, הבן זונה,
להפוך לניסוי פסיכולוגי מהלך של כל ההדחקה, השלמה, בלה בלה
בלה. פרויד היה חוגג על זה. למי יש כוח לשטויות האלה? הכי הרבה
אפשר למות מזה, אבל הוא לא הניח לי. הוא אמר לי שאני צריך
לעבור את זה עד הסוף. וככה זה במערכות יחסים. אם אני לא מצליח
להכיל אותו באמת, להכיל את כולו, אז מה זה בעצם שווה?

אז אמרתי, "ככה? נלך עם זה עד הסוף. מה שכואב לי כואב גם לו.
מה שמת בי, מת גם בו". (טיפות דם מתחילות לנטוף מהתקרה על
הראש הקירח. האחות מסתובבת וממשיכה בתנועות המונוטוניות שלה -
עכשיו כבר אפשר להבין שהיא משחיזה את התער) והלכתי עד הסוף עם
הכאב. הייתי יושב ימים שלמים בלי לזוז. חונק אותו באיטיות,
משעמם אותו למוות. חונק את החמצן באיברים שלי, לוחץ לו על
הגרורות הרגישות, מכריח אותו לצעוק קצת. לא צעק. סתגלן בן
זונה. אבל סבל. ידעתי שהוא סובל. כמה שאני סבלתי, גם הוא סבל.
אבל אני גם נהניתי מכל רגע. אולי גם הוא, אבל זה לא היה לי
איכפת. השגתי את מה שרציתי. הייתי מבקש את המוות, מדבר בקול רם
על הלוויה העתידית שלי, מפחיד אותו קצת. שיפחד קצת, מה קרה?
(האחות מסתובבת ומכסה אותו בבד שחור, בדומה לבדים שמכסים
במספרה. רק ראשו נשאר גלוי. היא סוגרת מסביב לצווארו מן מגש
עץ).

לילה אחד חלמתי חלום (האחות מטה את ראשו לאחור, הוא עוצם
עיניים ופוער את פיו. דם מפסיק לרדת מהתיקרה. נראה כאילו היא
עומדת לגלח אותו, אך היא מסתובבת, מורידה את חלוק האחות שלה,
והופכת לסלומה - לבושה בשמלה אדומה צמודה, היא מפזרת את שיערה
הארוך והגולש, שפתיה אדומות מאוד, היא יחפה).

היא: אה! מאנת לתת לי לנשק את שפתיך, יוחנן. ובכן! אנשק אותן
עכשיו. אני אשך אותן בשיני כנשוך פרי בשל. כן, אני אשק את
שפתיך, יוחנן. אמרתי כן. האם לא כן אמרתי? כן אמרתי. הה, עכשיו
אנשק אותן... (מנשקת אותו על שפתיו. הוא אינו זז. היא מנשקת
אותו שנית. ושלישית. בכל פעם נשיקתה נהיית אלימה יותר
ותאוותנית יותר). אך למה אינך מביט בי יוחנן? עיניך, אשר כה
נוראות היו, כה מלאות זעם ובוז, עכשיו עצומות הן. למה הן
עצומות? פקח עיניך! הרם את עפעפיך, יוחנן! למה זה אינך מביט
בי?... (נושקת לו שוב. נשיקה רכה. ארוכה. היא תוחבת את לשונה
לתוך פיו באופן מופגן) ולשונך, זו שהיתה כנחש אדום היורה רעל,
לא עוד תנוע, לא עוד תמלל דבר, יוחנן, צפע ארגמן זה שהיה יורק
ארסו עלי. מוזר הדבר, לא כן? איכה זה לא ינוע עוד הצבע
האדום?... לא רצית בי, יוחנן. מאסת בי. דברים מגונים דיברת בי.
כבזונה נהגת בי, כבמופקרת, בי, שלומית, בת הרודיה, נסיכת
יהודה! ובכן, יוחנן, עודני חיה, ואילו אתה, אתה מת הנך, וראשך
שייך לי (מלטפת את ראשו). יכולה אני לעשות בו כחפצי. אוכל
להשליך אותו לכלבים ולעוף השמיים. הה, יוחנן, יוחנן, אתה היית
האיש האחד אשר אהבתי מעודי. את כל האחרים שנאתי. אך אתה, אתה
יפה-תואר היית. גופך היה עמוד שן, כגן מלא ציפורים וחבצלות,
דבר במלוא תבל לא היה לבן כגופך. לא היה שחור כשערך, לא היה
אדום כשפתיך. קולך היה מחתת קטורת המפיצה ריח-עדנים, ובראותי
אותך שמעתי מנגינה נפלאה. הה! למה לא ראית אותי, יוחנן?
בכפות-ידיך ובגידופיך הסתרת פניך. על עיניך שמת את מסווה האיש
החפץ לראות את אלוהיו. ובכן, את אלוהיך ראית, אבל אותי, אותי
לא ראית מעולם. לא ראית אותי כי אז אהבת אותי. אני, אני
ראיתיך, יוחנן, ואהבתי אותך. הו, מה אהבתיך! עודני אוהבת אותך,
יוחנן, רק אותך אני אוהבת... צמאה אני ליופיך. רעבה אני לגופך.
יין ופרי לא יוכלו לשכך את תשוקתי. מה אעשה עכשיו, יוחנן? מים
רבים לא יוכלו לכבות את אהבתי. נסיכה הייתי, ואתה שללת ממני את
כבודי. בתולה הייתי, ואתה שללת ממני את בתולי. טהורה הייתי,
ואתה יצקת אש בעורקי... הה, למה לא הבטת בי, יוחנן? לו הבטת בי
כי אז אהבת אותי. היטב יודעת אני כי היית אוהבני, ומסתורין
האהבה גדול הוא ממסתורין המוות. דבר אינו נחשב זולת האהבה.

(הוא פוקח את עיניו. מסיט את המגש מצווארו, ומתחיל להתגלח.
היא בינתיים נעמדת מאחורי עם הגב לכסא, חוזרת לחלוק האחות,
אוספת את שערה, מוחה את הדם מפניה, נועלת נעלי עקב, וצועדת
בצעדים מדודים ואיטיים אל מחוץ לבמה).

הוא (בזמן הגילוח): בבוקר קמתי עם תחושה מוזרה בבטן. כמו חלל
כזה. מן ריק שהתפשט לי בבטן במהלך הלילה. כאילו מישהו בא ושאב
לי איברים פנימיים או משהו כזה. לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי מה
אני מרגיש. קמתי כרגיל, התקלחתי, צחצחתי שיניים, עשיתי קצת
פרצופים למראה, התגלחתי. ואז, בין אבחת סכין אחת לשניה, הבנתי.
הוא הלך. הוא הלך ממני. לקח את החפצים, את הגרורות, את הצחוק,
את הכאב, את החברות, את הסבל, את המוות. קם והלך. קם והלך כדי
לא לחזור. הבן זונה השאיר אותי לבד. שנים הסתובבנו ביחד, והבן
זונה השאיר אותי לבד...

באותו יום מלאו לי 21 וחצי בדיוק. כמה שנים זה יוצא? 8 וחצי
שנים עם סרטן. פליני היה חוגג על זה. או שלא. באותו יום סיפרתי
לאמא שלי על הסרטן שהיה לי. היא לקחה את זה די קשה, אבל בסדר.
האשימה את עצמה עוד כמה שנים אחר-כך. חשבה שזה שלא סיפרתי שום
דבר, זה איזה כשל חינוכי שלה ושל אבא. די טיפשי. לא סיפרתי כי
לא יכולתי לספר, וכי לא רציתי לספר, וכי לא היה טעם לספר, וכי
הייתי צריך להיות שם. הייתי צריך להיות ילד בן 13 עם סרטן. יש
דברים שכתובים בכוכבים. יש דברים שאין טעם לנסות ולספר לאנשים
אחרים, כי הם לעולם לא יבינו. כאילו שלא ידעתי - ההיסטריים
האלה היו לוקחים אותי לכימותרפיות, היו הופכים אותי לחלק
מהסטטיסטיקה. (מסיים להתגלח, מוריד מעליו את הכיסוי השחור).

ואני אהבתי אותו.

עד היום אני מרגיש את החלל שלו כאן (מצביע על חלל הבטן). עד
היום אני מרגיש את החלל שלו בכל דבר שאני עושה. בכל מקום שאני
הולך אליו.

אני יודע שזה נשמע מטומטם, אבל אני אהבתי אותו. הוא היה רק
שלי. הוא היה תמיד איתי, פותר את הבדידות שלי ויוצר אותה. הוא
היה סרטן כמו כל סרטן, יש מספיק אנשים שיש להם את זה, אבל הוא
היה הסרטן שלי.

וגם הוא אהב אותי. אהבת מוות. אהבה שהביסה אותו. שהכניסה בו
יותר מדי חיים.

יש דברים שלא יכולים לקרות. הוא לא היה טיפש. הוא ידע שהוא
חייב ללכת. רק אני, גם בגיל 21 וחצי, לא הייתי מוכן לזה. לא
הייתי מוכן לחיות.

סלומה - שלומית בת הורדוס. הקטע לקוח מ"סלומה" לאוסקר ווילד.