יובל קיבל צירים ביום ראשון בבוקר.

זה היה שבועיים לפני הזמן. פתאום ירדו לו המים, הוא חשב שהוא
לא הספיק לשירותים ועשה במכנסיים בהתחלה, בכל זאת זה כבר היה
החודש התשיעי, הוא התנהל בכבדות והיה קשה לו לשלוט על העניינים
שם, אבל כל המים האלו, שירדו וירדו ולא הפסיקו עוררו את חשדו.
הוא העיר אותי, אבל אני ישנתי כל כך חזק שאמרתי איזה משהו
מוזר, הסתובבתי והמשכתי לישון. כמה דקות אחרי זה הגיעו הכאבים.
אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא לא יודע לסבול, יובל. כאבים
כאילו מסור כפול ומלובן עובר לך מעמוד השידרה דרך כל עצמות
האגן עד הבטן, הוא יגיד אחר כך, ודווקא בבוקר של יום ראשון הוא
נראה רגוע יחסית, סבל בשקט, בסוג של חן.

זה היה יום ראשון בבוקר, בשבוע הראשון של נובמבר. בלילה ירד
הגשם הראשון וארון הבגדים היה נעול עדיין על הקיץ. בחוץ היה
קר. קר מדי, וגשם זעיר בטיפות שקופות ודוקרות ירד וירד על קינג
ג'ורג' ולא הפסיק. לקח לי כמה דקות יותר מדי להתארגן, טלפון
בהול למונית אחרי הפנצ'ר של אתמול שלא הספקתי להחליף, ירידה
היסטרית במדרגות ונסיעה ארוכה מדי בגשם הראשון בתל אביב.
הרחובות היו עדיין ריקים בשעה הזאת, אבל הנהג הסביר בפאניקה
שניסתה להתחבא מאחורי שפם גדול שהכביש מלא בשמן אחרי הגשם
הראשון, ובכל זאת, הוא לא רוצה לסכן את הילד.

בבית חולים קבלו אותנו כרגיל, הם כבר מכירים אותנו שם. תערובת
של ניכור והכנסת אורחים הכרחית של אחיות ומיילדות שעשו משמרת
לילה, ומה לעשות אני כבר מתה ללכת לישון ומצידי שימות כל
העולם. וכל העולם מבחינתי היה אז בבטן של יובל. הבטן שלו שכבר
יש בה שקע בצורת הראש שלי, וסימני שבילים של הדמעות שלי,
שהתעגלה למן עריסה שכזאת ריחנית ומתוחה, פועמת בגלים.

אחרי הפרוצדורה הרגילה והזריזה הובילו אותו על כסא גלגלים
למחלקת יולדות, שם חיברו אותו למוניטור ולאינפוזיה ולהכל.
ישבתי לידו והחזקתי לו את היד כשהגיעו הצירים החזקים, הנושכים,
והרגשתי כאילו אני לא יכול לעשות כלום. באמת לא יכולתי,
והשיתוק הזה תפס אותי בביצים, ואני תפסתי את יובל כל כך חזק,
עד שהוא לחש לי בין הצירים שלא זאת המחלקה של קטיעות גפיים,
וכדאי שאני ארפה. הרופא הגיע, פתח רגליים בפרוצדורה הרגילה,
בדק פתיחה, מחיקה, ניטור ודופק, דחף אצבעות, גרד בראש, ופלבל
בעיניים. משהו לא מסתדר פה. קיסרי. שוב אותו סיפור, חשבתי
לעצמי, כאילו לא מספיק שעברנו את זה פעם אחת ודי. הייתי כבר כל
כך מטושטש מהריח של הסמים והמצעים ומהקולות של המיטה המתגלגלת
במסדרונות, האור הירוק של הניאונים והפחד, שלא שמעתי כלום ממה
שהרופא אמר לי. הכל הפך להיות בליל של מילים ומושגים שרק מי
שעבר לידה כבר יכול למצוא את הדרך בשבילים שלהם.

כשגילחו לו את שערות הבטן והערווה והתחילו לחתוך, הוציאו אותי
מהחדר. מתוך הדמעות יכולתי לראות את הרופא שולח יד פנימה ומחטט
בקרביים של יובל כאילו הוא בוחר עגבניה מובחרת בבאסטה עצומה של
ירקות. היד שלו נשלחה עוד ועוד פנימה, מגששת אחרי משהו שלא
מוצאים. כבר הייתי אמור להבין מה קורה שם, אבל כל-כך לא רציתי
לראות, והדמעות ירדו וירדו ולא הפסיקו, עד שהיד של הרופא, שכבר
נכנסה לתוך הבטן של יובל, הבטן שלי כמעט עד הכתף, הפסיקה לחפש
ומצאה, מנתקת את האחוז בה מהעריסה, מושכת החוצה גוש מדמם
וחלקלק, פועם ומפרכס.

אחר כך הם אמרו את הדברים הרגילים שלהם, בדיוק כמו בפעם שעברה.
שמדובר בטעות נדירה ביותר, ושהם לא מבינים איך המוניטור קלט
עוד פעימות לב, ואיך הבטן תפחה ככה. הם התנערו מכל אחריות
כרגיל, והבטיחו שניתוח איחוי הלב עבר בהצלחה מלאה, והחלק שנתלש
הוחזר למקומו בשלמות מקסימלית. יובל לא ירגיש שום שינוי בחיי
הרגש, האינטלקט והמין, כמובן, והגוף שלו יתפקד בדיוק כמו שתפקד
לפני ההריון הזה. ההריון המדומה הזה, מיהרו ותיקנו. ואני, שכבר
הייתי מסומם מכאב ומהריח ומהדמעות ומהגשם, לא אמרתי אף מילה,
חתמתי על כל מה שנתנו לי לחתום עליו ועזבתי את החדר.

עליתי למיטה של יובל, הוא עדיין ישן, חלצתי נעליים, הרמתי את
השמיכה ונכנסתי פנימה. מתוך הרגל יובל התקפל לעברי, נאנח מתוך
שינה והניח את הראש על הבטן שלי. על הבטן שלי שכבר יש בה שקע
בצורת הלחי שלו. שכבר יש בה סימנים של נשיקות ושריטות. שכבר יש
בה שתי צלקות עמוקות, אחת בצורת חיוך מתחת לפופיק, ואחת ארוכה
וורודה, ממפתח הלב, ועד מרכז הבטן שלי. של יובל.