(גבר ואישה יושבים על שני כסאות נוח, האישה בחולצת בטן ומשקפי
שמש. תחושה של חופשה. הבמה היא משטח של חול צהוב, דק ויבש, לא
חול ים. במרחק מה מהם, בקדמת הכיסאות דלי פלסטיק אדום וכף.
האישה מסיימת למרוח את הבטן שלה בקרם שיזוף)

אישה: הכל כל כך צהוב פה. צהוב שמסנוור את העיניים. אני לא
יכולה עם הבוהק הזה. אני לא יכולה עם ה... בוהק. אתה מסתכל
ימינה ושמאלה וכל מה שאתה מצליח לראות זה משטחים של צהוב
פרושים מכף רגל ועד ראש, מאופק ועד אופק. אפילו השמיים. צהוב
וכחול הם צבעים מנוגדים, לא? כן. מנוגדים. היית חושב שהם
אמורים להצטלל בכחול הרבה יותר עמוק, אבל לא. קיבלו פתאום גוון
טורקיז, כאילו הצהוב פולש גם לתוכם, כאילו הוא מנסה לאנוס את
העומק הכחול למשטחים אינסופיים של צהוב.

(שתיקה)

אישה: הכל כל כך יבש פה. כל החול הצהוב הזה, נכנס לכל סדק
ומשחית כל חלקה טובה. אני לא מבינה למה הבאת אותי הנה.

איש: את מגזימה.

אישה: אני לא מגזימה. אל תגיד לי שאני מגזימה, אני לא מגזימה.
זה אתה שלא רואה. אתה לא רואה. תסתכל, השמיים צהובים, השמיים
צהובים!

(פאוזה. הגבר קם, מתיישב ליד הדלי והכף ומתחיל לבנות ארמון
בחול. פעולותיו מאופיינות בריכוז גדול ורצינות תהומית. נראה
כאילו הוא לא מקשיב לאישה, אבל הוא קשוב מאוד)

אישה: האדמה כאן מקוללת. אי אפשר להצמיח בה כלום. אפילו גרניום
לא יצמח פה. (פאוזה) גרניום. אף פעם לא חשבתי איך המילה
נשמעת כל כך זרה. שפה אחרת. אתה יודע, גרניום, אם אתה קוטף
ממנו פרח ושותל אותו באדמה, הוא מצמיח שורשים משל עצמו. זה
מדהים בעיני, איזה כוח של הישרדות יש בהם. איזה רצון להמשיך
ולהתפשט בכל מחיר. אתה לא חושב שזה מופלא? (פאוזה, הוא אינו
עונה) אם הייתי גרניום הייתי תולשת לעצמי יד ושותלת אותה
באדמה, שתצמיח פרחים חדשים.

איש: אם היית גרניום?

אישה: כן, אם הייתי גרניום.

איש: את לא גרניום.

אישה: הייתי רוצה להיות.

איש: אני שונא גרניום. תקוע בכל אדנית מחורבנת. אומרים
שבלונדון בכל נקודה שאת נעצרת את יכולה לראות שעון. אצלנו בכל
נקודה שאת נעצרת את יכולה לראות גרניום.

(פאוזה)

אישה: לי זה לא מפריע. אני מעדיפה לראות גרניום מאשר שעון
שיסתכל עלי בכל מקום שאני נמצאת בו.

איש: אם אני לא טועה ג'ורג' ברנארד שואו אמר פעם, אחרי ששאלו
למה הוא לא אוהב פרחים, שהוא אוהב גם ילדים אבל הוא לא קוטף את
הראשים שלהם ושם באגרטל. מצחיק, לא?

אישה: היסטרי.

איש: פרחים. כל כך הרבה כוח חיות יש בהם כשהם באדמה, ואז
כשקוטפים אותם, הם מוותרים בכזאת אצילות על החיים שלהם.
כשהייתי קטן ואמא שלי היתה מביאה פרחים הביתה, הייתי יושב שעות
ומסתכל עליהם, איך שהם קמלים. את ממש יכולה לראות אותם חיים
ומתים בהילוך מהיר.

אישה: זו מחשבה נוראית.

איש: כמו החיים שלנו. אנחנו מסתכלים על עצמנו חיים ומתים כמו
הילוך איטי של שניה לפני תאונה. אמא שלי אומרת שהיא הפסיקה
להביא פרחים הביתה כי הם שגעו אותי. הייתי עוזב הכל ומסתכל
עליהם. הייתי מצליח להתנתק מכל מה שהעסיק אותי ולראות רק את
הגוויעה האיטית שלהם. הייתי כל כך מרוכז...

אישה: זה נורא בעיני.

איש: מה?

אישה: איזה פרחים היא היתה מביאה הביתה?

איש: סחלבים. רק סחלבים.

אישה: אני שונאת סחלבים. יפים ואנוכיים. הם חיים רק בשביל
עצמם, צריכים טמפרטורה מסוימת, ותנוחה מסוימת, ולחות מסוימת
וזמן מסוים. תקלה אחת קטנה והם מתים. אין בהם שום דבר טבעי,
שום יכולת הישרדות. חיים ומתים. צמח מעבדה.

איש: כן. את אוהבת גרניום.

(שתיקה ארוכה. הגבר מסיים לבנות את הארמון)

איש: בואי. תראי. (האישה נעמדת מצידו השני של הארמון, מורידה
את משקפי השמש שלה. הגבר יושב לידו) את רואה, זו החומה של
הארמון, ומסביבה יש תעלה של מים עמוקים כדי שאף אחד לא יצליח
להכנס. יש לארמון הזה דלת סודית שרק המלך והמלכה מכירים, והם
יכולים להכנס ולצאת ממנה בכל פעם שהם רוצים. זה כמו קוד סודי
רק של פעם. הארמון הזה מלא חדרים. יש בו חדרים גדולים וקטנים,
חדרים הפוכים, חדרים בתוך חדרים, חדרים פתוחים וחדרים נעולים,
חדרים צבעוניים וחדרים אפורים, חדרים טובים וחדרים רעים, חדרים
שיש בהם חלונות וחדרים בלי.

אישה: (בציניות) מאוד יפה, מתוק שלי.

איש: והמלך והמלכה חיים בתוך הארמון שלהם, ומסתובבים בו, וכל
יום הם מגלים חדרים חדשים. הם אף פעם לא מצליחים להכיר את כל
הארמון, כי זה ארמון קסם, והוא משתנה כל הזמן. מרגע לרגע.
וכשהם גומרים לחקור צד אחד של הארמון והם חוזרים לצד שכבר חשבו
שהכירו, הם מגלים שהצד ההוא בינתיים השתנה. החדרים גדלו או
קטנו, שינו צבעים וריחות, נפתחו ונסגרו. אף פעם לא משעמם
בארמון שלהם.

אישה: ומי עוד גר בארמון, מתוק שלי?

איש: אף אחד. הם לא צריכים אף אחד בארמון שלהם.

אישה: איזו בדידות איומה. הם בטח עשו משהו נורא כדי לזכות
בגורל כזה.

איש: הם לא עשו שום דבר רע.

אישה: אם הם לבד זה בגלל שהם עשו משהו. זו אשמתם.

איש: אבל הם לא לבד!

אישה: ומה יקרה אם הארמון יפסיק להשתנות?

איש: מה זאת אומרת?

אישה: נניח שיום אחד הם יחזרו לצד השני של הארמון, ויגלו שהכל
נשאר אותו הדבר. הם ינסו שוב פעם ושוב פעם לעבור את כל החדרים,
ויגלו שכבר היו בכולם. שהצבעים אותם צבעים והגדלים אותם גדלים,
ואין חדש תחת השמש.

איש: אבל זה לא ככה בסיפור שלי.

אישה: אבל נניח. ונניח שגם הקוד הסודי הזה שלהם פתאום מפסיק
לעבוד, והם מוצאים את עצמם בתוך הארמון הזה, שלא משתנה. מה
אז?

איש: מה זה נניח? למה צריך להניח? זה לא ככה בארמון הזה.

אישה: אבל למה הם לבד? אני לא מבינה מה הם עשו. ומה קורה להם
בסוף?

איש: למה זה חשוב מה קורה בסוף? כל הזמן את חושבת על מה שהם
עשו רע ומה קורה בסוף. אין סוף. חשוב מה שקורה עכשיו.

(האישה דורכת על הארמון והורסת אותו)

איש: למה את עושה את זה?

אישה: מה זה חשוב? מה זה חשוב מה שעשיתי? זה כבר קרה. ומה זה
משנה שזה הסוף של הארמון המפגר שלך אם הסוף לא חשוב?

איש: את פשוט חייבת להרוס כל דבר. זה מה שאת רוצה לשמוע? את לא
מסוגלת לסבול רגע אחד של יופי. הוא ישר חייב לעבור לעבר, למה
שהיה, כדי שעכשיו יהיה חרא, נכון?

אישה: זה פשוט היה סיפור מטומטם. אתה לא יודע לספר סיפורים.

איש: אם את כל כך חכמה, אז בואי תגידי לי איך הוא נגמר.

אישה: אני אגיד לך איך. הזמן עובר, כל השעונים מביטים בהם לאן
שהם לא הולכים. הם מנסים בכל הכוח שעוד יש להם לשנות משהו,
ליצור שוב משהו חדש בארמון, אבל הם לא מצליחים. הם כבר לא
צריכים לדבר אחד עם השני כי הם יודעים כבר הכל. מדי פעם הם
מסתובבים כמו רוחות בארמון ומנסים להזכר בכל החדרים שהיו פעם
וכבר נעלמו, במוסיקה שפעם התנגנה בארמון וכבר איננה. כל מה
שנשאר זה תקתוק של מחוגים ברקע, והזמן עובר והקירות מתקלפים,
הצמחים היפים שבגינת הארמון נובלים, אפילו הגרניום מת. אפילו
הוא, ומיד אחריו מתים גם המלך והמלכה. מתים לבד, מבלי שיהיה שם
אדם אחד לטפל בהם. מתים כמו כלבים. אף אחד לא זוכר אותם, אף
אחד לא קובר אותם, אף אחד לא בא לארמון להזכר ביופי ובפאר שפעם
היה בו. אף אחד. ועם הזמן הארמון מתפורר ונהרס (לוקחת חול
מהנקודה שבו עמד הארמון ונותנת לו לזרום מכף היד הקמוצה שלה)
וכל מה שנשאר ממנו זו אדמה מקוללת. אדמה שלא יכול לצמוח בה שום
דבר. שום דבר לא יכול לצמוח בה!

איש: זו מחשבה נוראית.

אישה: (מתיישבת חזרה על כסא הנוח. חובשת את משקפי השמש) אבל
ככה הדברים נראים כשמסתכלים. אתה פשוט לא מסתכל. הכל כל כך
צהוב. איך אתה מסוגל לסבול את זה?

(שתיקה, האיש מתחיל לבנות את הארמון מחדש)

איש: גם אמא שלי היתה שואלת אותי את זה. לא הייתי מרשה לה
להוציא את הסחלבים מהבית עד שהם היו מתים לגמרי. עד ששום סימן
של חיים לא היה נשאר בהם. היא היתה שואלת אותי איך אני יכול
לסבול את זה, היא לא הצליחה לראות את היופי. היתה רוצה לזרוק
אותם ברגע שהראו סימנים ראשונים של קמילה. זה לא אמת.
הבודהיסטים אומרים שאם אתה לא חושב על המוות בארוחת הבוקר,
בזבזת את הבוקר שלך. שאתה צריך לחיות את ההווה מרגע לרגע,
כאילו זה הדבר האחרון שתעשה בחיים.

(שתיקה)

איש: אני יודע איך הסיפור שלי נגמר. את רוצה לשמוע?

אישה: לא.

איש: המלכה התעוורה. היא התחילה להאשים את עצמה בכל מיני
דברים. חשבה שבגללה הם לבד, חשבה שבגללה הפסיק הארמון להשתנות,
ומרוב אשמה עקרה לעצמה את העיניים. והמלך ניסה להראות לה
במילים את הארמון. ניסה לתאר לה איך הוא כן משתנה, איך
מתחוללים הדברים כל הזמן, אבל היא, ביגונה, גזרה על עצמה
בדידות ועיוורון. המלך ניסה לקחת אותה איתו, והיא סירבה. שנים
ניסה לשכנע אותה, אך היא סירבה, וברגע מסוים כבר לא עמד לו
הכוח להמשיך ולנסות. הצורך שלו לחיות גבר על הרצון שלה למות,
והוא המשיך להסתובב לבד בארמון, בעוד היא יושבת בחדר השינה
המאובק, בוכה בעיניים ריקות על דברים שפעם היו ודברים שלעולם
לא יהיו. המשיך להסתובב לבדו ולחקור את ההתחוללות. זה כבר לא
היה אותו דבר כמו פעם, לעשות את זה לבד, אבל גם בזה היה משהו
שונה וחדש ללמוד ממנו. הוא הבין שהשינוי מתחולל, קורה מעצמו,
שאין לו קשר למה שהמלך רצה או חשב, והדבר הפחיד אותו מאוד
בהתחלה, אבל הביא לו נחמה גדולה והשלמה עם מצבה של המלכה ועם
הארמון.

(שתיקה)

אישה: ומה קרה אז?

איש: היא מתה.

אישה: איך?

איש: ביום שבו כבר לא הצליחה לזכור מה היה, ולא הצליחה לדמיין
מה יהיה. החיים פשוט יצאו ממנה.

אישה: והוא?

איש: מת קצת אחר כך מזקנה שבעת ימים, שאפילו כוח החיות הכי
גדול לא יכול היה לה. רגע לפני המוות עברו לו כל החיים מול
העיניים, והוא נזכר באהבה הגדולה שהיתה שם בארמון, בכמה המלכה
היתה יפה, בכל הצבעים והקולות והטעמים, נזכר בהכל ולא התחרט על
דבר. רק לרגע אחד חשב מה היה קורה אילו לא היתה המלכה ממהרת
לעקור את שתי עיניה. מה היה קורה אם היתה ממשיכה לראות.

אישה: נו?

איש: הוא מת לפני שהוא סיים את המחשבה.

אישה: והארמון?

איש: (משטיח בידיו את הארמון שעל החול) אין ארמונות באמת.