קדחתנות. לפעמים נדמה שמעל ומעבר לתוחלת חיים גבוהה יותר וסוג
מסוים (ככה מספרים לנו) של נוחות קרתנית, קדחתנות היא הערך
הנוסף הבולט והמאפיין ביותר של החיים המודרניים. השאיפה לספק
כל צורך במיידיות המשוכללת ביותר הולכת ותופסת לעצמה מעמד כמעט
דתי, כמעט מיסטי: ייעול שיפור והתחדשות הן מילות מפתח
בהתנהלותו של כל ארגון בן ימינו, ימים בהם הנטייה לארגן, לפלח,
לענות על צרכים ולהרוויח את המכסימום האפשרי היא חזות הכל.
שטחי החיים, הממשיים והמטפוריים, אשר נמצאים עדיין, כאוד מוצל
מאש, מחוץ להישג ידם של תאגידים בעלי אינטרס כלכלי שאין לו,
מעצם מהותו, מספק, הולכים ומצטמצמים בקצב מעורר השתאות. מניות
השליטה על "התחדשות" בחיי הפרט הולכות ונתפסות גם הן בידי
מגוון התאגדויות ניו-אייג' בעלות מדיניות ניהול מוצהרת שכן
למטרת רווח: ליחיד החושב המתבונן בספירה הפומבית עם פרוס
המילניום השלישי נראה כי המדרג החברתי של כל הפרטים כולם, כמדד
מוביל ואולי יחידי, נקבע על סמך כמה בני אדם ירוצו במהירות
הגבוהה ביותר למלא בקשה או גחמה או רצון שלהם (אין להשתמש
במילה "משאלה" או "חלום" בהקשר הזה, מטעמים מובנים: חלום עובר
לסוחר הוא חמדנות, מה שפחות תקין פוליטית אבל יותר מדויק).
המשחק המסחרי, זה ששני כלליו הם "יותר" ו"עוד" הולך ומתפשט,
הולך ומתעצם, הולך ונעשה תאוותן וחסר מעצורים: הקולוניאליזם
הכלכלי, זה שעל פשעיו אין להתנצל (גם אם מאוד אופנתי לייצר
למענו אוצר מילים חלופי, מכובס וממורק), פלש אל ליבה התרבותי
של החברה הישראלית והוא הולך ומתנחל שם כמי שמתארגן למגורי
קבע, בשטחים שפעם עוד נחשבו פתוחים, נחשבו כאילו הם נמצאים
בבעלות שווה בידי כל מי שהחיים שמו כאן (או באו לכאן מרצונם
החופשי): שטחים כאלה רק פתי יוכל להאמין שיוחזרו אי פעם אל
מתחמי שיח שאין מתחבאים בכיסיו שטרות ומצלצלים. מפעל ההתנחלות
הלאומי הזה מתנהל באופן שעל חוקיותו קשה לערער אך בכדאיותו
ותוצאותיו יש להרהר באופן יסודי ומיידי: רכבת חופש הפעילות
הכלכלי המוחלט לא רק שיצאה מין הרציף, היא קרובה מאוד ליעדה -
הפיכת מה שנותר מהשטחים הירוקים (החל בבדיחה הרעה שהם יחסי
עובד-מעביד בישראל וכלה בשמורות הטבע המשפחתיות), של כולנו,
לקומפלקס ענק - הגדול ביותר במזרח התיכון! של חגיגת קניות
בדיונית בהיקפיה, יום ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש
מאות שישים וחמישה ימים בשנה, בכל השנים שאתם יכולים לדמיין
קדימה.
וכן, מישהו צריך לעבוד בשביל שסניפים של רשתות בינלאומיות
לרהיטים ואוכל יהיו פתוחים לצמיתות וכן, למישהו הזה משלמים
הרבה פחות מידי בימות החול כדי שיהיה חייב לעבוד בסוף השבוע,
עצימת עיניים לא תועיל כאן.
מה לשבת ולכל זה תהיה שאלה מתבקשת, בשלב זה. לגרסה השחורה של
השבת, זו שבמתחמי הדיעה הקדומה לא שמה על נס את אכילת פרי העמל
והיצרנות גם בימי החול יש, אכן, מעט מאוד קשר לזה. אבל אי אפשר
להסתפק בדיעה קדומה כשבאים לדון בסוגיה מהותית כל כך כמו החופש
להשתכר - ולחיות - בתנאים שאינם שוללים את האפשרות להיות בני
חורין, או לפחות מצמצמים אותה במידה סדומית על ידי קידום חסר
פשרות של תפיסת עולם הטוענת שכל פרק זמן שבו אינך מרוויח או
רוכש עלול להפוך אותך לריאקציונר, לשוליים חברתיים מתמיהים,
לסכנה ליציבות השלטון (האמיתי, לא זה הנבחר). שבת היא חופש,
במובן העמוק והמושכל ביותר של המונח. קשה לצייר את הנסיבות
במסגרתן נהגתה (בלי אף משרד יחסי ציבור, חזיז ורעם) תפישה
שאחרי כך וכך אלפי שנים עדיין היא נוצצת וחדורת רוח נעורים
ועזת-מבע יותר מכל הקמפיינים האוונגרדיים גם יחד - השבת כהשבתה
כוללת ומקפת של כל מה שמעשה ידי אדם, מלבד מה שחיוני להישרדות.
הרעיון עוצר נשימה בפשטותו: השבת היא בעצם שביתת מחאה נצחית
וסדורה, ציבורית - אך גם משפחתית, עממית - אך גם
אינדוודואליסטית במובהק. שביתת מחאה כנגד מה? שביתת מחאה נגד
התיוג ההנחתי והשלכותיו המעשיות הרות האסון: שבת מציעה את
האפשרות המהפכנית, לא פחות, שלא להיות צרכן או נסקר או נבדק או
לקוח או בוחר או צופה, מעניקה נקודת משען המסייעת לראות את בן
האנוש כישות שחשבון כרטיס האשראי והרגלי
הצפייה/האזנה/בילוי/צריכה שלה אינם משרטטים את גבולות קיומה.
שבת מעודדת, בפירוש ובחוכמה טבעית ופשוטה, כיבוי של טלפונים
ניידים, התנתקות מהאינטרנט, השתקה של הרדיו, החשכה של
הטלוויזיה - אלה שמטרתם המוצהרת היא שיעבוד מתמיד של בני אדם
לאינטרסים כלכליים של מישהו או משהו בכל זמן ובכל מקום. השבת
מאפשרת לך להתמודד עם מי שאתה, נקי מהשפעות זרות ולהטוטים
פרסומאיים, עם מי שילדיך בשבילך - רק הם, כמה שווה תחום זמן בו
אינך נדרש לחלוקת קשב איתם, בשבילם? אפשר להפסיק, בשבת, יום
אחד בשבוע, כל שבוע, עם התימרון הקנונייתי בין אינסוף המטלות
שחיי הנוחות המודרניים משיתים על אמהות - בלי חוגים, בלי ריצה
לאנשהו כדי להספיק משהו לפני שמשהו אחר יקרה ואז יהיה כבר
מאוחר לאיזה משהו טיפשי ומתומחר בהגזמה אחר.
ומתי שיחקתם עם הילדים שלכם שלוש או ארבע שעות בלי לענות לנייד
באמצע או לחכות, מנטלית, לצלצול שלו? זוכר מתי דיברת איתה, או
את איתו, בשלוה, בלי לחשוב על משהו שצריך לסיים, מקום שצריך
להגיע אליו, פרוייקט שלוח הזמנים שלו בלתי אפשרי, השעון המעורר
של מחר בבוקר? ומתי לאחרונה התרכזתם בבני האדם שאתם חיים איתם
תחת אותה קורת גג שלא לסירוגין, בוהים במשהו מתוך מצב ההמתנה
התמידי הארור שחידושי המודרנה כופים עלינו כדי שנחדול מלהיות
אנושיים ונתנהג בהתאם למודלים כלכליים ותחזיות עסקיות של
מישהו? השבת היא רומנטית, היא יפהפיה, אני מאוהב בה - מתי
לקחתם את בן או בת הזוג שלכם, או את עצמכם, יד ביד, לטיול ארוך
ושליו ומתפעל מהנוף (ללא חשש מאדי פליטה רעילים ומזהמים ואיום
בהירמסות) בטבע?
עוד לפני שהיו ממשלות ושרי אוצר וארגוני עובדים בא רעיון השבת,
מכה על שולחן ומציב גבולות ברורים להתפשטות האפשרית של מה שהוא
בבסיסו (גם אם יש בו פנים מבורכים) כורח קיומי - עמל - אל תוך
המקומות שבהם על האדם, בתורת בן חורין כשיר לנהל את חייו
בעצמו, להגדיר את עצמו, בעצמו, שלא מתוך דאגה עמוקה לתל"ג
וקרקוש מכונות והמהום מנועים וחלוקה למגזרים (שהם מעמדות, בכח
ובפועל) על פי כושר השתכרות.
הנקודה החברתית גם היא, ואולי יותר מכל היא, עצם מעצמותיה ובשר
מבשרה של השבת: עם ההידרדרות הכוללת בתפישת זכויות העובד, עם
הירידה הרצופה והכואבת בהכנסה הממשית, עם עליית השחצנות
והדורסנות של בעלי ההון ונציגיהם בכל מקום, האם לא מובן מאליו
שעם התפשטות העבודה החופשית בשבת תלך ותעלם היכולת להתפרנס
בכבוד מעבודה בימי החול לבדם? כשעבודה בשבת תהפוך לנורמה, ואין
גבול לכובד הראש שראוי לתת לסוגיה הזו, אי-עבודה בשבת, ולא
חשוב אם מטעמי מצפון או רצון בשפיות תעסוקתית, תגרור אחריה
טביעה מהירה במספרים נטולי סדר היום של הרשות המרכזית
לסטטיסטיקה או מי שלא יהיה שמודד את העוני. אסור לשמוט מין
הזיכרון גם את מי שיצטרכו להביט בעיניים כלות על אלה שמסרו,
מרצון, את זכותם לחיות בכבוד, תמורת נזיד עדשים הזוי של
מעין-רווח זמני, כזה שיתפוגג במהרה, משאיר גם את העובדים בשבת
וגם את אלה שאינם בקדרה הרותחת של המרדף האינסופי, והחיים
בקושי, והבלתי אפשרי לסגור את החודש. במילים פשוטות: אם היום
צריך לעבוד מספר מסוים של שעות בחודש כדי להציץ מעל קו העוני,
עם הפרטת השבת כולנו - דהיינו כל מי שבאמת עובד במדינה הזאת -
נצטרך לעבוד גם בסוף השבוע (כולל חלטורות) כדי אך בקושי גדול
יותר לעמוד באותם יעדים. למירוץ הזה יש לו נותני חסות מובהקים
- אתם מכירים אותם - תדליקו את הטלוויזיה, בקרו את הקניון
הקרוב למקום מגוריכם (אם אפשר בשבת), הם אמנם נופשים איפשהו
אבל מישהו בטח נמצא שם, בשכר מינימום, להסביר לכם מדוע החופש
של אדוניו לשמוע מעות נופלות אל שלל קופות החיסכון שלו גם בשבת
הוא זכות יסוד, טיעון שאי אפשר לנצח. ואם יטען מישהו כי אצלו
העבודה בשבת היא הכרח גורלי - אדרבה ואדרבה, אני אומר, תפקידנו
כחברה לעזור לו לפקוח את העיניים. יתכבדו נא הזכיינים וישלמו
אלף אחוז תוספת על עבודה בשבת, ואז נראה כמה חשובה להם הצמיחה
במשק ועל מה אפשר לוותר, אם כלו כל הקיצין, בהיפגע תזרים
המזומנים שלהם (שלא לומר שורתם התחתונה).
והנקודה היהודית, מה יהא עליה? עצם ההיסוס והמבוכה להשתמש בשם
התואר "יהודי" (אולי אפילו לקרוא אותו) מעידים על הדלדול
הרוחני שבמי האפסיים שלו מדינת היהודים מדשדשת. אנחנו - ולא עם
אחר - אנחנו טבענו את מושג השבת, אנחנו הנחלנו אותו לעולם,
ביחד עם אוצרות בלומים אחרים של תבונה וקידמה ונאורות, בזמן
שעמים אחרים טרם נוצרו ואם נוצרו היו מתפללים לעצים ואבנים,
למעלה מאלפיים שנה לפני שהנוצרים של ימי הביניים החליטו שיותר
בטוח לשרוף כמכשפה אישה שיש לה דיעה משלה מאשר, למשל, להניח
שגם לה יש נשמה. למה הפסקנו להיות גאים בזה? זוהי אמת היסטורית
צרופה ומתועדת היטב: נדמה שכל הציוויליזציה המערבית מכירה בזה,
חוץ מאיתנו. ואם יילדנו אל העולם את המונותיאיזם, את הכבוד
שחובה על איש לנהוג באישה, את האיסור לצער בעלי החיים, את
הזהירות היתרה מאבק-גזל, את איסור הריבית והנשך, את חובת
האנושיות כלפי בעל חוב, וגם את השבת, אחת מגולות הכותרת של
המחשבה היהודית, מדוע שנתכחש לה כעת, דווקא עכשיו, כשיש בידינו
החוסן והיכולת לנהוג בארצנו כבעלי בית, גאים במורשתם ומקיימים
אותה בפומבי, כמו שחלמו אבות אבותינו וסבי-סבותינו לפנינו?
(אבל אפילו זה בטח נשמע כמו שטיפת מח אה-לה תגובה משוגעת למאמר
ברשת על פתיחת סניף של משהו איפשהו, שיעבוד בשבת: זה עצוב
במיוחד אם חושבים, למשל, על הדרך שבה האמריקאים מתייחסים
למורשת שלהם, או הסינים, או כל עם חדור תחושת נורמליות אחר).
עניין אחרון שצריך להוריד מעל סדר היום מיניה וביה (וגם מעל
המצפון העדין-לעולם של אלה שמקבלים את המשכורת שלהם כטובה) היא
"הכפייה": אין איוולת גדולה מזו: החברה מתערבת ליחיד בצלחת,
בחשבון הבנק, בגידול הילדים, בחופש התנועה - מיסים נגבים, צווי
מילואים מוצאים, בתי המשפט נכנסים מעשה שבשגרה אל עובי הקורה
בכל מקום בו הצדק, לדעתם, זקוק לסעד. זכותה של חברה, במפורש,
לדאוג לשימור ערכיה (בחקיקה ובאכיפה ובענישה ובכל מה שדרוש,
אין כאן מקום לחלישות דעת: חברה נבחנת, בין השאר, בקיום חוקי -
בגבולות ההגיוני - של הנורמות בהן היא מאמינה), בהם כאלה
החשובים בעיניה אפילו מכסף, מטורף ככל שזה נשמע. השביתו את
ההמולה האזרחית בשבת, כבו את כפתור הקדחתנות, אני אומר תסתכלו
עמוק וסבלני אל תוך העיניים של מי שלידכם ותקשיבו: לפחות יום
אחד בשבוע, לפחות יום אחד, אין סעד לצדק חיוני וראוי מזה. |
