לא בכל יום מגלים שהחבר שלך הוא רוצח סדרתי.
נכון, הוא מתנהג לפעמים מוזר. יש לו מבטים מפחידים כאלה כשהוא
רואה אנשים שהוא שונא.
והייתה את הפעם ההיא כשצעק על המוכרת בסופר. הוא רמז לי שאם
היא תשאל אותו שוב בשביל מה צריך צפוני מתל אביב גרזן בהנחה,
הוא יטלטל אותה עד שיצאו לה המעיים מהפופיק.
אבל, בינינו, כל הבנים ככה - וככה אנחנו אוהבות אותם. לוחמים
על חייהם ומגנים על חיינו.
חוץ מזה, הוא לא נגע בי בחיים. באלימות, זאת אומרת. הוא הדבר
הכי עדין בעולם... סתם, לא. ממש לא. האמת, המכונה בסופר שחותכת
את הנקניקים, יותר עדינה ממנו. אבל שוב - ככה אנחנו אוהבות
אותם... מי יתקן לנו את הפן והוידאו אם לא הבבון השעיר והדוחה
שלנו, שאנחנו כל כך אוהבות...
אבל מכאן לרוצח סדרתי, זה כבר מוגזם. ועוד איך לגלות את זה!
אני חוזרת הביתה מהעבודה, ורואה את המוכרת ההיא, שמכרה לו אז
חלב ובטריות וגרזן וגבינה. היא שוכבת על הרצפה, והראש שלה, לא
מחובר לגוף, זרוק בסלון. חברי האהוב יושב ואוכל טוסט עם גבינה
צהובה וזיתים במטבח.
נבהלתי קצת, מודה. מיד שאלתי אותו לפשר העניין, אני בטוחה שיש
הסבר הגיוני. הדם שלה לכלך את הציור החדש שציירה אמא שלי, וכבר
עמדתי לתלות אותו על הקיר.
נגמר הלחם, הוא אמר לי, אז הוא הלך לקנות. והמוכרת הזו, מציקה
לו, שואלת למה הוא נראה עצבני.
מסכן שלי, כמה שאני אוהבת אותו, כזה רגיש. אני חושבת שנתחתן.
בקיצור הוא מציע לה לעלות לשתות משהו, וההיא נלחצת... איזה
רומנטי... אני כבר יודעת איזה שמלה אני אלבש...
אז נגררת במדרגות ובאה לבית, אבל לא רוצה לשתות! לא רוצה
לאכול! למה הגרזן, היא מציקה לו...
אז הוא הראה לה.
מתחשב. מעניין כמה ילדים יהיו לנו...
מזגתי לעצמי מיץ תפוחים, והסתכלתי על הבחור החביב הזה שכבר
סיים את הטוסט שלו, ועכשיו, אוי איזה נשמה, הוא מנקה את
הסלון.
היו כמה כתמים שלא ירדו, אבל הסלון נראה כמו חדש. אהובי ירד
לזרוק זבל ואני במטבח שוגה בחלומות על ירח דבש בסיני. בדרך
למטה פגש אהובי כמה מכרים, שלקחו אותו לביקור בכלא לשנה,
שנתיים, תלוי במצב רוח של השופט.
מאז לא ראיתי אותו יותר, וגם לא נסענו לסיני.
הסופר עדיין פתוח, ומדי יום אני קונה שם חלב וגבינה צהובה, כי
זה מזכיר לי אותו.
במקום להתחתן מצאתי לי עבודה באיזה פאב, וכל ערב אני חוזרת
הביתה עם איזה מישהו, לפעמים אפילו מישהי, בתקווה למערכת יחסית
שתשתווה לזו שנקטעה באכזריות.
אבל זה תמיד נהרס ברגע שהם רואים את הראש של הקופאית הנודניקית
שעוד זרוק בסלון.
מניאק, אפילו לנקות הוא לא יודע.