[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלה קילניק
/
האם באמת יש לזה סוף?

רגלי צועדות והולכות
כאילו לא שלי הן
ועיניי... בוהקות ומפזרות מעין ציפיה לא מובנת
אני הולכת... בשביל אבנים ישר לעבר הלא מובן.
הולכת בלי לדעת לאן, רגלי סוחפות אותי ומשלות אותי... שיש דרך,
שיש סוף לכל זה.
אני הולכת בשביל אחוזת תקווה, מדמיינת את מה שיהיה בסוף
האם חיים?
האם מוות?
שואלת את עצמי: איך הגעתי לפה? למה? ומה יש בסוף הדרך הארוכה?
מפנה את עיניי לפנים ורואה רק את ההמשך בלי סוף
רק את האופק הרחוק ואת צמרות העצים.
מסתכלת לאחור והכל מטושטש, לא אמיתי.
כל צעד וצעד שרגלי צועדות מטשטש את ההתחלה עוד יותר
מחזירה את מבטי חזרה להמשך השביל.
ואותה תמונה מוצגת לעיניי - אופק רחוק.
ובלבי מתחילים לחורר דאגות של אי מוצא, פחד שאין לזה סוף.
מהרהרת, האם זאת תהיה דרכי לנצח?

ובין רגע!
עוצרות רגלי בלי התרעה מוקדמת ושליטה.
מרימה את ראשי המושפל מהקרקע ורואה שלוש דרכים,
שלוש דרכים, זהות תחילה.
והבלבול רק מתעצם ומעמיק,
באיזו דרך עלי לבחור?
אך לא... לא שום מילה ולא שום חץ ותחושה.
מנסה לצעוק, שמישהו יעזור לי! אך גופי ממשיך למרוד בי ולא בוקע
צליל מפי, אפילו לא לחישה.
מסתכלת על שלוש הדרכים -
והולכת... בלי לדעת לאן - בדרך הישרה והרצופה,
תוהה במוחי לאן היא ולאן שתי הדרכים המקבילות
מתעייפת אט אט מההליכה הממושכת ולא מצליחה לעצור.
עוצמת את עיניי תוך כדי הרהורים.
ושוב הכול חוזר חלילה.
ואני שוב עומדת מול שלוש דרכים זהות,
פותחת את עיניי כמו עיני נץ הרואות את הטרף קרב
רק שאצלי הרצון לא קרוב.
הרצון להגיע לסוף הנלקח ממני
יושבת בפתח שלוש הדרכים, מניחה את ראשי על רגלי תוך כדי נשימת
יאוש.
דמעה בודדת מתגלגלת על עורי הצרוב מהחום
וידי נוגעות באבנים הלוהטות.

מקשיבה לצלילה של הרוח החמה והשותקת, שומעת צליל של קריאה
מישהו כאן! חושבת לעצמי
מישהו באמת כאן!
מסתכלת סביבי והכל אותו דבר, ריק והרוח ממשיכה לקרוא את שמי.
ללא הפסקה
ובלי לחשוב שוב, מצליחה לפרוץ את מחסום הדיבור וצועקת!

"מה אתה רוצה ממני?" ידי רועדות

"למה אתה מתעלל בי ככה?"

ואבל הקול לא הגיב.
רק צחוק של הנאה מתגלגלת.

"מה עשיתי רע? מה עשיתי???" דמעות זלגו מעיניי האדומות מחום
ומאבק.

צועקת אני בקולי קולות בין הצחוק שבכנפי הרוח.
וקולי נהיה צרוד מהחום ומהפחד הצורם.
מחזיקה את ראשי, מנסה להתעלם מהצחוק שמתעצם ומתעצם!!!
לא עוזב לשניה!!!
מהדהד בראשי!!!

אחרי ריצה ממושכת הגעתי לסוף, לסוף הדרך
מסתכלת למטה ושומעת את הקול בראשי.
"זה הסוף..." הוא אמר לי,
"סוף הבלבול והפחד..."

והוא ממשיך לצחוק ולבלבל ואחרי כמה שניות... מה שנשאר על קצה
הסלע זה רק משב רוח מלגלג
ואני - או אולי אפשר להגיד גופי,
נופל לשקט תמידי שקט אחרון ויחיד.

כך לפחות חשבתי מהתחלה...
עד ששוב פתחתי את עיניי ורגלי מתחילות ללכת על שביל אבנים,
ואני מסתכלת את האופק הרחוק ועל צמרות העצים.
מסתכלת לאחור ולא מצליחה להיזכר
איך הגעתי לכאן...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ביום שהמציאו
ת'מצית הוציאו
לי את כל החשק
מעישון.






ד"ר מישה רוזנר,
קונדיטור שמתמחה
ברוגלך ניקוטין
עם פרג.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/4/05 15:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה קילניק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה