קווי הדמיון נמתחים למציאות
כלים שלובים נפרמים בלאות

הפסקתי לכתוב כי אין צורך ביוד כשלא שורף,
כשלא כואב בלעדייך, כשלא מאיץ בי שעון החול...

גבולות משתנים מתרחבים עד קצה
קצה היכולת לא תלמד לעולם את גבולה

הספקתי לכתוב את אשר היה על כאב,
שליבו נדם, כאשר שרף בלעדייך, כאב בלעדייך, כן...

יום זה נגמר, כמו הכחול בשמיים שנושק אל המים
עד המוות הבא וכדאי שיהיה שקול לדם הניקז משפתיים

הפסקתי לכתוב כי אין צורך ביוד כשלא שורף,
כשלא כואב בלעדייך, כשלא מאיץ בי שעון החול...