מכירים את הרגעים האלו, בהם הבנתם שהרגע קרה משהו מדהים ואתם
הייתם חלק ממנו?

לא כולם מכירים.
לא כולם שמים לב -
הרגעים האלה באים וחולפים בשבריר שנייה.
אדם צריך מאוד להתרכז בשביל לשים לב.
והרגעים האלו, לגמרי שלכם, איש לא שם לב, ואיש מלבדכם לא חולק
ברגע.

רגעים כמו לידה, צעד ראשון של ילד, החיוך הראשון, היום הראשון
בגן, הפעם ההיא - שהוא חזר מבית הספר נרגש כל כך ממשהו שהוא
פשוט היה חייב לספר לכם עכשיו ומיד.
ואיך שפתאום הוא כבר נער, איך שפתאום הוא כבר גבר.

לא סתם עוד גבר, לא עוד אחד ממליון - אדם מיוחד.

חכם, חזק, רגיש, נעים, נפלא.
אדם כזה, שהאחרים מסתכלים למעלה אליו. אבל האף שלו נמצא בדיוק
בגובה האף שלך - כי הוא מסתכל בגובה העיניים כשהוא מדבר איתך.
בעל חלומות, שאיפות ויכולת.
היכולת ממש לשלוח יד למעלה ולקטוף כוכב נוצץ משמי הערב.

ואז, פתאום,
הרגע הזה.
הרגע הזה, שאתם מבינים בו, שאת האדם הזה אתם גידלתם, ממכם הוא
יצא, ממכם הוא למד וגדל לאיש.

ואני?
לי יש הרגע הזה, בדיוק עכשיו, ממש כרגע, חלף לו שברירה של
שנייה.
ופתאום אני שמחה. זה מתחיל מחיוך קטן, שצומח בפנים, ולאט הוא
גדל וגדל ויוצא החוצה בהכרה -
שזכיתי.
בהחלט זכיתי.

זכיתי להכיר אותו לשבריר, להיות קרובה לרגע, לנשום איתו את
אותו האוויר, לדרוך על אותה אדמה, ללכת לצידו, לחלוק, לחוות.

לגעת, לרגע, באוצר כל כך יקר.

ועכשיו, לעולם הרגע הזה שלי.
אפילו שהוא עצמו הלך, ולא ישוב.

לי נשאר החיוך.
ונשארה תודה -
תודה לכם, שהבאתם אותו לחיי.

החיוך הסודי שלי.