לפעמים אני פשוט לא יכול להשאיר אותה לבד בבית. אני יוצא לעשר
דקות לקנות חלב וסיגריות וחוזר ומוצא שהיא פתחה את כל החלונות
והכניסה את השדים.
היא יושבת במטבח עם השדים שלה, שדים מכל הסוגים: גדולים
ושחורים, קטנים וורודים בצבע של תולעים, עם עיניים כמו מעיים
של ג'וקים. הם זוחלים לה על העור ותופסים לה בשערות ומתחפרים
מתחת לבגדים שלה ומצטופפים בחיקה והיא שוכבת שם עם עיניים
עצובות כמו סנטוריום ומלטפת את הקשקשים שלהם באצבעות רפויות.
וכל פעם אני זורק את השקית עם הדברים בצד ותופס מטאטא ומגרש
אותם בצעקות, תופס את אלו שנתלים עליה בעורפים השמנוניים שלהם
ותולש אותם ממנה, זורק אותם מהחלונות וסוגר אחריהם את הזכוכית.
לפעמים הם נותנים פייט, מתפתלים לי בידיים, ואני צריך לאחוז
אותם חזק בציפורניים, שלא יחליקו ממני וייצמדו אליה שוב כמו
קרציות. אבל צרות אמיתיות הם לא עושים, כי הם השדים שלה ולא
שלי, והם יודעים שאין להם מקום בעניינים שביני ובינה, בדיוק
כמו שאין לי מקום בעניין שבינה לבינם. מבחוץ, מבעד לזכוכית, הם
עושים לי פרצופים.
אחר-כך אני לוקח אותה בידיים, מרים אותה מהכיסא, מחזיק אותה.
היא כבדה, רפויה, נופלת חזרה. אבל זה העיקרון. אני רוחץ ידיים
פעם ועוד פעם, להוריד את השמנוניות המגעילה שלהם, שנכנסת מתחת
לעור, ואז אני לוקח מגבת ומים עם סבון ומתחיל לרחוץ אותה, לנגב
ממנה את הכתמים שלהם, של הריר וההפרשות והארס שהם מטפטפים לי
עליה. הכתמים דביקים כאלה, והסבון לא מנקה אותם. לא משנה. את
הרוב היא תנקה כבר בעצמה, כשתתעשת, במקלחת. אבל זה העיקרון
שחשוב. ואני מנשק אותה במקומות ששרטו אותה, ובמקומות שנשכו.
בצוואר ובאוזניים ובפנים ועל הפטמות שלה, ובגב שלה, היא מכוסה
כולה בסימנים אדומים קטנים של שיני המחטים שלהם, איפה שמצצו
אותה וינקו ממנה את הבפנים. אחר-כך אני גם שם קצת יוד, איפה
שהפצעים נראים לי הכי עמוקים. זה חשוב לחיטוי, אבל אני מודה
שעם היוד אני פחות יסודי מאשר עם הנשיקות, כי שם יש גם עניין
של עיקרון.
ואחר-כך אני מנשק אותה בפנים ועל העיניים שלה הכבויות, שהן
קרות כמו החלל ובודדות כמו הירח, ומביט בה חזק, ועושה פרצופים,
עד שהעיניים שלה מתחילות להתנועע, ונתקלות בי כאילו במקרה. אני
מאותת לה בנפנוף פראי של שרירי הפנים, והיא מתמקדת בי, כאילו
ראתה אותי בפעם הראשונה, כאילו לא ידעה שאני פה, כאילו התעוררה
מחלום. לפעמים, הארס של השדים עוד דופק לה בראש, והיא עדיין
נאבקת בגלים שלו שהולמים לה ברקות ומחרישים את העולם סביבה.
ולפעמים, בימים יותר טובים, הסערה מתפוגגת מהר יותר ואז היא
מחייכת אלי, כמו מופתעת לראות אותי.
ולפעמים אני עוזר לה להיכנס למיטה והיא נשארת שם כל היום, ואני
לא מעז לצאת מהחדר ולא לפתוח חלון, עד שהיא מתאוששת מספיק
בשביל להתקלח בכוחות עצמה.
יש לה תקופות כאלה. יש חודשים שלא שומעים כלום מהשדים, ואני
חוזר מהמכולת ומוצא אותה שמחה וקורנת ורוקדת וכל הבית מלא
קישוטים מופלאים, נוצות טווסים וצעיפי משי, זכוכיות נוצצות,
פרחים וילדים מהודו עם עיניים כהות נוצצות, חמודים כאלה שממש
חבל להחזיר. אני שואל את עצמי, לפעמים, למה כל הפעמים לא
יכולות להיות כאלה, ולמה היא צריכה להתעסק עם השדים האלה, כל
החולירות האלה שמוצצים אותה. אבל זו הרי היא.
אני זוכר, פעם, שחזרתי ממש מהר ותפסתי אותה עוד בשלבים
ראשונים, איך היו שם עדיין רק מעט שדים, וגם קטנים כאלה רובם,
אני זוכר איך ישב לה דיכאון כזה בין הירכיים, שחור ומפותל עד
אינסוף וקטן רק בעיניים, ואיך היא ליטפה אותו במגע עדין, כאילו
היה תינוק שהיא עוזרת לו להירדם. ראיתי איך השדים הקטנים
והמסריחים האלה התרפקו עליה, ואמרתי לעצמי שיש בזה משהו אימהי,
איך אפילו לשדים הכי מפחידים היא לא יכולה לתת שיישארו יתומים.