עיניך מתרוצצות,
האם רק עכשיו הבחנת?

שמיכת טלאים של אדום וצהוב,
פרושה כאן כמרבד.

כבר שבועות פה מהלכת,
תחתיך הכל נשבר,

צלילים של קרע, שבר וסדק,
לא חדרו למעטה הממוגן.

את השאריות אוספת את בחפזון,
מבלי ללטף את האדמה.

ממנה נחסכה קרן שמש,
וממך המנוחה.

הו אחות, הביטי מעלה,
טשטושי החום שחור אינם בדמיונך.

את כולי הם מאכלים!
לא בוחלים באמצעים!

הו אחות, שאי עיניך,
הסיטי שערך רק לרגע...

השמש לא תסנוור,
תפקיד קדוש לקחת עליך,

על כך היא רק מודה,
ובך תתמוך וגם במלאכתך.

כעת אחות,
הביטי מעלה.

אלו עלוקות
אוכלות את בשרך.