אוי, המקלדת. היא כל פעם סובלת ככה כשאני חוזרת מבילוי שגרתי
בעיר. לא משנה מתי אני יוצאת ועם מי, תמיד היא גומרת רטובה.
הלוואי וזה היה טוב כמו שזה נשמע. אבל היא רטובה מדמעות. שום
דבר לא יעצור את זה - בכל פעם שאני יוצאת בלילה, קורה משהו
שגורם לי לרצות לברוח בריצה הביתה, להתכרבל בבהלה בפינת החדר
ולהבטיח לעצמי שלעולם לא אצא שוב. או יותר גרוע, לשבת עירומה
מול המחשב, כשכולי רותחת מזעם וחימה ומתקתקת לאיטי אל תיקיית
המוזיקה, כדי שהעכבר לא יישבר. אך ברגע שהפליי נלחץ אני חייבת
להתכסות, כי אז הקור העז אופף את כל איברי גופי, אני בוכה כמו
תינוק והאוזניות גורמות לעור-התוף להיקרע, בניגוד למיתרי הקול,
הפולטים חלושות את המילים, בתקווה שייאפס כוחי וסוף כל סוף
אמות.
שיגרה.
