אני חיה לתקופות מוגבלות של כמה פעמים בשנה. אני הוא משתנה Y
ואני קבוע. הפרמטר שלי, X, תלוי בכם. כל פעם שאני פוגשת בכם
אני מקבלת זהות שונה, תלוי במצב רוח. הרי מה זה אומן ללא קהל?
כתיבה למגירה כבר מזמן לא אופנתית וכל זב חוטם נטול כשרון
מפרסם כתבים בכל חור פרוץ אפשרי. ואני כמו זונה, מוכרת את עצמי
בשביל קצת תשומת לב כדי שאוכל להמשיך להתנשא ולהתנהג כאילו יש
יותר כשהכל מתישן ונרקב.

אני כותבת, מציירת ומסתירה תחת שכבות על גבי שכבות של מילים
מבולבלות ואצבעות שרצות על מקלדת פסנתר כמו עכבישים בטירוף
ובמהירות בלי לדעת להן והכל מחושב ומדויק ובדיוק על פי פעמית
המטרונום. כל זה רק כדי לא לומר את מה שתמצאו אם תקלפו ממני את
העור בפשטות מבהילה. ואולי תמצאו שם סבך של רגשות והתחבטויות.
לבטים שנדחקו לתת המודע ומעלים שם עובש כמו אבק בפינת מגירה.

ועכשיו מצאתי לעצמי כמה מקומות לרכז בהם את הזבל, החירייה של
הנפש. אני תלויה בכם, אני נושמת אותכם, אני כלום בלעדיכם.