היא התחילה ללכת, דנה התחילה ללכת. ואז היא רצה ואחר כך היא
פשוט ישבה.. שם על שפת חול הים, לבדה.
היא הסתכלה על המים המרגיעים ושירבטה כמה דברים במכתב, המכתב
שחשבה לא לשלוח לעולם, אליו, לאהובה, לו.
"כאן, על חוף הים, בין גלים כל כך מרגיעים אני בסערת רגשות.
מצפה שתבוא לכאן, שתחבק אותי, ששפתיך יגעו בשלי, שתהיה אתה שלי
ורק שלי. כאן על שפת חוף הים אני מסתכלת על הירח שאף פעם לא
יצא לנו להביט בו יחד, בתור מה שאנו אמורים להיות, שנינו. אני
יושבת וחושבת עליך, על אהבתי אליך, על הרגשות שאם היו אי פעם
אז אף פעם לא חשפת בפניי. אני יושבת ותוהה, האם אתה שואל את
עצמך 'אליו', האם היית רוצה שמשהו כן יקרה, האם ישנו עתיד
המצפה לשנינו, האם אתה רוצה אותי?"
היא חתמה את שמה, ואת שמו שמה ככותרת ושמה את המכתב בבקבוק,
היא זרקה את הבקבוק לים ביודעין שאולי ימצאו אותו ואמרה לעצמה
שאם כן, אז אולי יביאו את המכתב אליו, לאהובה, ואולי הם יהיו
יחד, אולי...
והמכתב אכן נמצא, על ידיו, אהובה. והנער האהוב קרא וקרע את
המכתב והיא נשארה לבדה... לבדה.