עמדת מולי, היינו שנינו אחד מול השני - אני ליד דלת הכניסה
לבניין, ואתה כבר ליד המדרגות, עוד צעד נוסף ואתה הולך לך.
הולך לך מכאן. הולך ולא חוזר יותר.
השקט העביר את רוב הזמן שעמדנו שם. היה כבר חצות או יותר. הכל
היה שקט, חוץ מהשכנים החדשים מהקומה השלישית, שכמו תמיד
התווכחו וצעקו... אבל חוץ מאותם השכנים, והרעש הקל שהשמיעה לה
הרוח, הרוח שהקפיאה את עצמותיי, היה שקט.
דיברת, אמרת עד כמה שאתה אוהב, ועד כמה שאני חשובה לך, אמרת
שעברנו הרבה יחד. ושזה לא ילך לאיבוד, שתזכור אותי לעד, שהייתי
האדם הכי קרוב לך ושאתה כל כך מצטער. ידעתי שחיכית שאומר שאני
סולחת. אבל לא אמרתי. לא רציתי לשתוק... בכל אופן הלב לא רצה,
אבל המילים נתקעו עמוק בפנים.
שמעתי את קולך מהדהד באוזניי, אבל לא הקשבתי, כבר הפסקתי לעקוב
מזמן. הייתי שקועה במחשבות שהתרוצצו בראשי, בעיניים שהתמלאו
אט-אט בדמעות שחיכו כאילו לאישור ממני לפרוץ החוצה ולזלוג על
הלחיים. שמחתי שעכשיו חושך, כך לא תוכל לראות אותי בוכה, לא
תבחין בי נשברת מולך.
שתקתי. לא היה לי מה לומר, רק שאני אוהבת, ותמיד אמשיך, אבל
ויתרתי. לא היה לזה שום טעם. ידעתי שזה צריך להגמר כאן ועכשיו.
הסתכלת עליי, וכשהבנת שאני לא הולכת לומר יותר דבר, נשקת לי
במצח והלכת. ידעתי שתלך, ואני אשאר כאן מאחור... ידעתי שאסור
לי לעמוד ולהסתכל עליך הולך, כי אתה בטוח תסתובב ותביט בי,
תחכה שאקרא לך ואומר לך לעצור, ושאני אוהבת, ושאני מצטערת
שביקשתי שתעזוב. אבל עמדתי שם ולא זזתי.
זה לא שלא רציתי, פשוט לא יכולתי. קפאו רגליי ונשארו במקומן.
היה כל כך קר, נדמה היה שהרוח מתחזקת לה משניה לשניה, ושאחרי
שהיא תקפיא אותי לחלוטין, יקפאו גם כל היתר - העצים, הפרחים,
כל הגינה היפה שהיתה לנו למטה.
דמותך התרחקה ממני, וככל שהתרחקת עוד ועוד כך התקרבו המילים
מהגרון עמוק לקצה הלשון, עוד רגע והייתי רצה אחריך וצועקת
שתחכה. החלטתי להכנס פנימה. נזכרתי שאפילו מעיל לא לקחת. בטח
אתה ממש רועד שם בחוץ. דאגתי לך, חשבתי עליך.
אולי תחזור מחר לקחת את המעיל???

אלינוש מתוקה, תודה על השם!