זו פעם ראשונה שאני רואה את אבא שלי חובש כובע, ומציינת לעצמי
בשקט, שהלוויה של סבא בעצם מזכירה קצת טיול שנתי.
חם מאוד. אולי היום הכי חם באוגוסט. בני המשפחה נושאים בקבוקי
מים קרים ונמנעים מלהתחבק, אבל נראה לי שככה זה בדרך כלל אצלנו
ולא רק בגלל החום.
כבר מזמן לא ראיתי את נטע, וחיוך מתרווח לי על השפתיים, אבל
היא לא מחייכת בחזרה כי לא מקובל לחייך בלוויות.
אני מנסה להיזכר במשהו מסבא כדי להרפות שוב את שרירי הפנים
להבעה של עצב, אבל הזיכרון היחיד שעולה לי בראש הוא הפסח
האחרון שעשינו כל המשפחה ביחד, ואיך שניסיתי לקמט קצת את כללי
הסדר ולהגיע כבר לאוכל, והפנים של סבא נמתחו בעווית של חיוך
מפתיע, וזכר החיוך ההוא מרחיב את זה שכבר קיים, ומזכה אותי
במבט נוזף מאימא.
סבא לא דיבר הרבה; רק מה שמוכרחים. הוא גם לא חייך כמעט אף
פעם.  כאילו שרירי הפנים שלו התנוונו והשתתפו באיזו החלטה
מרירה ועקשנית לא לתקשר עם הסביבה, אבל כשהוא חיבק הוא יכול
היה לשבור את העצמות.
... והנה סבא עכשיו, על המיטה המתגלגלת של "חברה קדישא",
מכוסה בטלית, וסבתא נתמכת בזרועות ארבעת הבנים שלה, שחלקם כבר
סבא בעצמם.

אנחנו חוזרים לבית שעכשיו הוא רק של סבתא.
לסבא אין כמעט חפצים; הוא לא היה צריך הרבה, ובכל מקרה אין לנו
כוונה להתחיל לסדר לפני שתיגמר ה"שבעה".
"הוא סבל הרבה בשנתיים האחרונות" סבתא אומרת, והיא יודעת.
אני לא אומרת כלום כי אני יודעת שעלול לצאת לי משהו מרגיז; בכל
השנים שהכרתי את  את סבא הוא כמעט תמיד סבל - בעיקר מסבתא,
שהחליטה הכל בשבילו. אבל הדוד משה טען שסבא לא יכול אחרת
ובכלל, ככה הם רגילים.
"מישהו רוצה לשתות?" אני מציעה כדי להסתלק למטבח.
במטבח אני מפעילה את הקומקום, למרות שאף אחד לא ביקש שתייה
חמה, אבל מתחשק לי לשמוע את המים מבעבעים.
אני מתיישבת על הכסא הקרוב ביותר לדלת המטבח. כשחיים בזוג כל
כך הרבה שנים נקבעים חוקים וסדר מעצמם, כמו: מי יושב איפה, מי
ישן באיזה צד, מי מוריד את הזבל, אפילו מי ימות קודם... אני
יושבת על הכסא של סבא.
המלחייה והפלפל השחור על השיש ואני מעבירה אותם לשולחן מתוך
הרגל.
סבתא הייתה מגישה לסבא אוכל בזעף גלוי, ותמיד האוכל היה תפל
והיא תמיד החזיקה בתבלינים על השיש, ורק עכשיו פתאום אני מבינה
שהיא רצתה שסבא יבקש ממנה, אבל סבא אף פעם לא ביקש, ורק ישב
ואכל באומץ ובשקט את כל מה שהיה לו בצלחת ולא חיבל לסבתא
בסדר.

המים מתחילים לבעבע ואני מציצה לתוך הקומקום. הבועות  מטפסות
על הדפנות המכוסות אבנית והפנים שלי מתכסות באדים או
בזיעה,וכשאני מסתובבת אני מגלה את סבתא עומדת מאחוריי, וכשהיא
רואה את פרצופי האדום והנוטף היא חושבת שאני בוכה .
"הוא סבל הרבה" היא אומרת שוב כדי לנחם, ואני רואה שהיד שלה
כמעט נשלחת אלי, אבל כמו שרירי הפנים של סבא, התנוונה יכולתה
של היד שכמעט מושטת לחבק או ללטף.
ככה הם חיו, אני חושבת לעצמי: בלי חיבוקים, ובשתיקה. ככה,
חמישים שנה!
היד של סבתא משיבה את המלחייה למקומה על השיש. רעד עובר לה
בשפתיים, ואני מבינה שהיא וסבא כנראה אהבו באיזה אופן  מוזר,
כל כך אהבו, שלו הייתה סבתא יכולה היא הייתה מחזירה אותו אליה
בחזרה, אפילו אם היא הייתה צריכה לקרוע את הים בשביל זה.