אם לחשוב על זה ככה,
הם רק הוא והיא.
כמו שתי חתיכות שבורות של ראי.
אין קו משותף,
שני קצוות אבודים,
כל אחד עם עצמו,
אך שניהם לכודים.
לכודים בשלם,
באחד ויחיד,
כל אחד עם עצמו,
אך מבלי להפריד...

השמיים שחורים,
כוכבים באוויר,
הירח מאיר,
והכל לא סביר...

הם יושבים, מסתכלים,
בוהים זה בזו,
חייו עוברים פתאום למולו...

האם היא יפה?
אולי היא שונה?
מה יש בילדה?
ההרגשה משונה...

היא בוהה בו, חושבת:
הוא כל כך יפה,
עיני אזמרגד
ועור של קפה...

תוך מספר ימים הכל נעלם,
היא יושבת בבית,
מסתובב העולם.
הכל כרגיל,
אין רחש אין צליל
אך צלצול טלפון,
אותה החליט להבהיל.

זה הוא מתקשר,
זה הוא היפה,
(עיני אזמרגד ועור של קפה).
הוא שותק רגע קט,
אח"כ מדבר,
קולו כל כך רך וליבה מפרפר.
"מצאת חן בעיני יותר מכולן,
אוהב אותך מכל העולם,
תהיי איתי לנצח נצחים..."
הוא מבקש בקולו המדהים...

היא שותקת זמן מה ואחר היא עונה:
"נשברה המראה, נשברה התמונה,
שנינו חלקים מתוך השלם,
אך כל אחד הוא פשוט כה אחר..."