ונדמה כי המילים נגמרו לה.
והמעשים כבר עייפו ממעש.
היא כבר עייפה ומותשת היא אינה עוד מה שהייתה.
נראה כי נלקחה ממנה רוח החיים, רוח נעוריה, אותה הרוח שגרמה לה
בוקר בוקר לקום עם חיוך גדול על הפנים ולהודות לאלוהים שהיא
כאן.
היא חושבת לעיתים איך היה לו הייתה במקום אחר - מקום שהוא אינו
כאן, מקום שמסמל חופש ומנוחה מכל כאב שקיים. דמיינה איך היו
ניראים הימים שלה לולא פגשה אותו ברחוב באותו היום.
נזכרה שהאמינה באותו יום כי מלאך מן השמיים נשלח במיוחד לכאן
בכדי לעזור לה לחפש את אותו החיוך שאבד לו בדרך.
החיוך שהם חיפשו אצלה.
הם רצו אותה חזרה הם לעולם לא הבינו מה קרה לבחורה שפעם הייתה
הבחורה הכי שמחה שהכירו.
זו בעלת הכוח והרצון לחיות ולנצל יום לתומו כי אנחנו "חיים רק
פעם אחת" תמיד אמרה. מכריחה אותנו ללכת בעקבותיה.
ועכשיו היא נמצאת בחיפושים אחרי זו שאבדה לה עצמה, מחפשת איפה
מטיילת נשמתה ומה יכול להיות אחרת.
מיהו האשם בכל ומה גרם לך לאבד את רוחך, מי נתן לך להפוך
לבחורה הכי עצובה שאני מכירה מרה וכואבת מבפנים כזו שלקחו לה
את הצעצוע היקר לה מכל.
היא צועקת מבפנים "אני אבודה" ונדמה כי אין שומע לדבריה הם
עסוקים עכשיו בשלהם, והוא מעדיף לברוח ממנה ולהבלע בתוך עולמו
המוכר שלו, מבלי לדעת שבלעדיו החיוך של הבחורה הכי שמחה שהכרתי
לא יחזור לעולם.

מוקדש לזה שאיבד אותה .מ.ק