אנחנו חיים בחברה שמעודדת אותנו להכיר במגבלות היכולת שלנו,
ולהיכנע ל"אילוצים".
נורמות חברתיות וערכים מקובלים הם אילוץ. סדר היום וצרכי
הפרנסה הם אילוץ. ביותר מדי מקרים אנחנו "צריכים" - לקום
בבוקר, ללכת לעבודה. "צריכים" ללכת לשמחה משפחתית, או להוריד
את הזבל, או ללמוד לתואר אקדמי. "צריך להילחם בטרור". "צריך
להכין שיעורים". "אתה צריך אהבה חדשה". All you need is love.

"צורך" יכול להיות (אם בכלל) ביולוגי. אנחנו צריכים לנשום,
לאכול ולשתות - וגם עם זה אפשר להתווכח. מדוע אנחנו "צריכים"
לעבוד או ללמוד? נניח שהתשובה היא: כדי לפרנס את עצמנו בכבוד.
זהו אינו צורך אלא העדפה. אנחנו יכולים לקבץ נדבות, לגנוב, או
לאכול מפחי זבל. חתולים עושים את זה בהצלחה כבר שנים רבות.
מדוע "אתה צריך אהבה חדשה"? משום שהבדידות כואבת? משום שאהבה
מכניסה אור לחיינו? אם כך, אולי כדאי לך למצוא אהבה חדשה,
אולי זה מה שאתה רוצה, אבל זה בשום פנים ואופן לא משהו שאתה
צריך לעשות. אנחנו לא צריכים לעבוד, ללמוד, להתחתן ולהקים
משפחה, לשמור על החוק, לקרוא, לשחק, לרכוש חברים. אלו דברים
שכדאי לנו לעשות, או דברים שאנחנו רוצים לעשות. חלקם לפחות,
אצל חלק מהאנשים בחלק מהזמן. אולי. לפעמים אלו דברים שהחברה
הייתה מעדיפה שנעשה. איך נדע אם אלו דברים הכרחיים שאנחנו
לעולם לא בודקים?

עולם המושגים הדטרמיניסטי שבו "אין ברירה", "חייבים", וכיו"ב,
הוא מהמאפיינים הבולטים של תרבות המערב. כך מילות השיר "קומו
אחים אל לב שמח" הפכו ברבות הימים ל"מוכרחים להיות שמח".
מוכרחים?! למה מי אמר?
ההכרח, הצורך, החובה והיעדר הברירה, הם שמות שונים לדטרמיניזם.
למצב שבו הכל מוכתב, ובתוכו הקיום שלנו הוא פאסיבי, מונע,
מושפע, מודרך, מגיב. לעולם לא אוטונומי, עצמאי. לעולם מונע
מתוך מוטיבציות חיצוניות לנו, ולא מתוך מוטיבציות שבאות
מאיתנו. או במילים אחרות: מתוך רצון חופשי.

לא רבים הם האנשים שפועלים מתוך רצון חופשי, ומתוך שיפוט
משוחרר מחובות מוסריות מדומות, מאילוצים רציונליים לכאורה. לא
נתעמק בזה יתר על המידה, אבל זה הולך בערך כך: התרבות המערבית
שואבת את עולם המושגים שלה מהאתוס האמריקני. זו תרבות שהיא
נוצרית-קאלוויניסטית ביסודה. החלום האמריקני, הוא הדרך שבה
המאמין יכול להוכיח לעצמו שניחן בחסד האלוהי, שהוא ראוי. הוא
אינו יכול לזכות בחסד הזה בדיעבד - או שנולד איתו או שנולד
בלעדיו. והוא יבלה את חייו בלנסות לבדוק ולהוכיח לעצמו ולסביבה
את מה שנקבע ואינו ניתן לשינוי.
צורת המחשבה הזו היא הבסיס המוסרי לחברה שבה יש חלוקה לא
שיוויונית של משאבים. זה משום שהיא מניחה שמי שזכה לחסד האלוהי
ראוי לו, ומי שאינו "מואר" אינו ראוי. הגישה הדטרמיניסטית הזו
מתיישבת יפה גם עם העקרונות הלוגיים העומדים (לפחות באופן
רשמי) בבסיס המדעים המדוייקים, ושימשה קרקע נוחה לעולם שבו
צמיחה כלכלית והתפתחות טכנולוגית הן מטרות עליונות. זהו גם
עולם שבו מי שרעב ללחם איננו הבעיה שלנו. בדרך כלל יימצא מי
שיאשים אותו שזה מה שהוא "רוצה".

אתה לא רוצה או שאתה לא יכול?
כמה פעמים שאלנו או נשאלנו את השאלה הזו? כמה פעמים ביום אנחנו
אומרים "אני צריך". אני צריך לעשות ככה, ואני חייב ללכת לשם,
ואתה מוכרח להקשיב למה שיש לי לומר לך. ואפשר להמשיך, אבל אני
מניח שהנקודה ברורה. אז מה, אתה לא רוצה או שאתה לא יכול?
ואולי אתה חייב או צריך או מוכרח? מה מגדיר את היכולת שלנו
לעשות או לא לעשות משהו?
חלק מאיתנו שמע במהלך השירות הצבאי משפטי קסם בסגנון "לא יכול
זה בן-דוד של לא רוצה". בתרגום חופשי: היכולת שלך תלויה ברצון
שלך בלבד. זה מצער שזו המסגרת היחידה שמעודדת באיזה אופן את
המחשבה הזו. מצד שני, זו גם מערכת שמעודדת אותנו להוכיח שאנחנו
לא יכולים (ע"ע פטורים), כשאנחנו מעדיפים לא לעשות משהו. ואם
לדייק: כשאנחנו לא רוצים לעשות משהו.
לכאורה, המסגרת הצבאית היא סביבת "אין ברירה" קלאסית. אבל הרי
ברור לנו שתמיד יש ברירה: לא לציית וללכת לכלא. מובן שאנחנו לא
רוצים ללכת לכלא. מוכן שרובנו מעדיפים לציית. אבל האם ניתן
לכפות עלינו את הציות הזה? האם ניתן לכפות עלינו לרצות?
לכאורה, ניתן לכפות על אדם הכל בכוח הזרוע. פחד, צער או כאב
למשל, אפשר לכפות עליו בזה שמפחידים, מצערים או מכאיבים לו.
האם ניתן לכפות אהבה? האם אפשר להכריח אדם לאהוב אותך? ואם לא
- מדוע בחברה שלנו מצליחים אנשים רבים כל-כך, לעיתים קרובות
כל-כך, לכפות על אנשים אחרים רגשות אחרים. ואולי בעצם גם אלו
הם רגשות שאי אפשר לכפות? רגשות שנתונים לחלוטין לבחירה
החופשית שלנו?
ואם דיברנו על אהבה - כיצד היא מתעוררת? האם כתגובה ספונטנית
לחלוטין, חסרת אונים, למישהו שחדר לתוך התודעה שלנו? אולי
כהחלטה רציונלית, גם אם לא מודעת, כי האדם הזה ראוי לאהבתנו?
כי הוא יפה בעינינו, מכובד, ראוי. כי זהו האדם לו אנחנו בוחרים
להעניק את אהבתנו?

"אתה צריך אהבה חדשה". זהו משפט שמתאר מצב בלתי אפשרי, שבו
עליך למצוא אדם שיאפשר לך לספק צורך. במושגים של התרבות שבה
אנחנו חיים, אדם ש"צריך" אהבה חדשה הוא אוטומט, שאם רק יועמד
במקום הנכון במרחב (בקשר עין עם זה או זו שיגרמו לו להתאהב),
הוא יוכל לחוש את מה שהוא מתאווה לחוש. חלקו במשוואה, מה שמוטל
עליו, הוא להשיג את המשהו הזה. להציב את עצמו בקואורדינטות
הנכונות - להשתבץ במקום הנכון. והחברה מציעה לו דרכים שונות
לעשות זאת. אפשרויות אחרות לעשות בדיוק אותו הדבר, או משהו
דומה למדי: לצרוך סמים, תרופות, אוכל, או כל דבר אחר שמספק
השפעה פסיכוכימית רצויה. ובעצם זה נכון לכל סוגי הצריכה,
שעונים לצרכים, שהם בעצם הדברים שצריך שיהיו לנו. שוב
הצריך הזה, שמכתיב מה נעשה.
אנחנו צרכנים שצורכים מצרכים, כי כך צריך שיהיה. זו הסיבה
שאנחנו לא רוצים מספיק. זו הסיבה שאנחנו חיים בעולם ללא רצון
חופשי. משום שהרצון הוא חופשי, ומשום שהחופש מסוכן. רגע...
למי אמרנו שהוא מסוכן בעצם?

עולם מונחה-צרכים, הוא עולם שמכיר במגבלות עצמו. עולם
מונחה-רצונות, הוא עולם שחולם את דרכו אל הבלתי נודע. ייתכן
שיש לו מגבלות אמיתיות, אבל כל מגבלה-כוזבת הופכת
למגבלה-אמיתית מאד מרגע שאנחנו מאמינים בה.  
והפתרון, לפי אותו היגיון, הוא לא להאמין במגבלות. לא להשתמש
במילה "צריך". לחפש תמיד בחירה שחורגת מטווח האפשרויות
הטריוויאלי שמונח מולנו. "הכל צפוי והרשות נתונה". זה אומר
שהמציאות שבתוכה אנחנו חיים, אולי מורכבת מכוחות חזקים מאיתנו,
אבל אנחנו כפופים להם רק כאשר זה מה שאנחנו רוצים. תמיד נתונה
לנו הרשות לבחור אחרת.