תארו לעצמכם שמתחיל לרדת גשם.
קורה שיורד גשם...
דמיינו אותו נופל חזק, ללא הרף. טיפות גדולות מרביצות בכביש,
סוטרות לשפת המדרכה.
קורה שהגשם מתחזק...
שערו בנפשכם שמרוב שהוא מכה בעוצמה, זה כואב בכתפיים. הוא כל
כך חזק! אפילו הרמזורים זועקים בתחינה אל השמיים.
הגשם מתחיל להעיק...
עכשיו ראו איך הוא משתלט על הרחובות, מציף את הביבים, אנשים
מופתעים מנפחים אבובים, ילדים קטנים ואבודים מאבדים את אמונם
במגפיהם הרב גוניים, השחפים המבוהלים חוששים משוברי הגלים, איש
קשיש עם מקל זועק "די!"
אבל שום דבר לא עוזר. כשאסון גדול מחליט ביום אפור להופיע, שום
דבר לא גורם לו להיות עצוב. לא ביוב, לא אבוב, לא ילד עזוב,
אפילו לא מגף שאכזב את אדונו האהוב ובטח שלא שחף כאוב שצווח
"רע!"
הכרך התרכך לנוכח כמות המים האדירה ועלה על גדותיו שלא הוגדרו
מעולם. כעת כל מה שנותר לעשות זה לאמוד את הנזק בדולרים.
לאסון אין מצפון ולכן הוא פוגע בכל, ללא הבדל דת, מין, גזע
וגיל. אפשר לנסות לברוח, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לנו שנצליח
להתחבא.
מפחיד איך שהטבע גורם לנו להרגיש קטנים לפעמים, לשחק בתופסת
ובמחבואים.
אני והחבר'ה שלי החלטנו לברוח, להקדים את האסון הבא, שעל פי
מערכת הניקוז הקלוקלת של תל אביב, סביר מאוד להניח שיתקיף
בצורת גשם בלתי פוסק בסגנון תיבת נח. כך לפחות ניבאנו בתבונה
של מהנדסי ערים בכירים בעלי ניסיון עתיר שנים.
זה היה בתקופה ההיא שעודדה שיחות חולין על אסונות, אופנה חדשה
שהתחילה באסון הצונאמי בחופי המזרח הרחוק, לבשה פנים איומות
וקרובות יותר בפיצוץ מסגד אל-אקצה על ידי יהודי - קיצוני
מהולנד שבא להשתטח על קברי צדיקים ולתור במקומות הקדושים של
ארץ הקודש, ונעשתה אותנטית ומחרידה עם התרסקותם של שני מטוסי
אל-על במגדלי עזריאלי, שהם כידוע קצת יותר קדושים ליהודים מהר
הבית.
המצב בארץ נעשה בלתי נסבל. אנשים כבר לא פחדו לצאת מהבית, כלל
הערוצים המסחריים הפכו לערוצי חדשות עם דיווחים אחרונים מהשטח
במקום תכניות אירוח מלוקקות וגולת הכותרת - לערוץ הריאליטי
נוספה תוכנית חדשה - "שרוד את האסון", במסגרתה שנים עשר בחורים
צעירים וחטובים (בלי בחורות) צריכים לשרוד במהלך אסונות שונים
ומשונים כאשר בכל שבוע יש ניפוי מזעזע של לפחות בחור חטוב אחד.
אבל זה רק קצה קצהו של הקרחון שהתקרב אלינו. מה שבאמת הרתיח
אותנו היה המחסור המעיק בנייר טואלט ששבר שיאים, וההיתקלות
שהייתה לדרור, אחד מהחבר'ה שלי, עם בחור ישיבה שעבר לידו בקינג
ג'ורג'. זה מרתיח אותי אפילו עכשיו, כשאני נזכר בזה בדיעבד.
דרור עבר לידו ורצה לדעת מה השעה, אז הוא שאל אותו, את האיש
הטוב באמצע הדרך.
"שבע." ענה הבחור ישיבה והמשיך בדרכו.
"בול?" ווידא דרור, בסך הכל רצה לדעת אם זו השעה המדויקת.
"בול?!" נדהם הבחור ישיבה וחרץ: "בול על התחת שלך!" ופנה ללא
חשש לדרכו.
קשה להאמין, אבל זה מה שקרה. נכון, דרור פעל מתוך יצר התגרה
וחזון המנוסה מן השגרה המשמשים בו כאחד, אבל מבחינתי, הן שאלתו
של דרור והן תגובתו של הבחור ישיבה, זו תוצאה ישירה וסממן
מובהק של המצב הבלתי נסבל ששורר בארץ הזאת. אנשים כבר לא
מדברים אחד עם השני, לא מדייקים, לא מפתחים, לא מנגבים, אין
להם עם מה ובשביל מה.
אז החלטנו על אוסטרליה, להקים קומונה באוסטרליה. בהתחלה לא
רציתי, אבל אחרי שהותשתי מניסיונות השכנוע שלהם, נכנעתי
ונעתרתי.
"בוא'נה, אחרי חמש שנים הם נותנים אזרחות! ידעת את זה?" פתח
אסף בעל כושר השכנוע.
"האוסטרליות, חמות אש! אתה יודע איזה קעקועים מטורפים יש להן
על כל הגוף?" המשיך באותו קו יואב שתמיד ידע איך לפגוע בנקודות
הרגישות שלי.
"שמעתי שיש שם ים עבודה בקידוחי נפט." סגר עלי דרור.
"בסדר! אני אבוא! רק עזבו אותי בשקט." אמרתי בידיעה שהכל פתוח.
וכך התחלנו, בבית קפה קטן עם שולחנות עגולים וקטנים, לתכנן את
הבריחה שלנו מהארץ הלא בטוחה ומבטיחה הזו, שאף אחד בכלל לא
הבטיח אותה לנו - חמישה בחורים צעירים שלא עשו צבא ושאין להם
אלוהים ועבודה.
בתור התחלה קבענו את היעד המדויק - עיר הבירה, סידני.
"איזה סידני בראש שלכם? סידני זו בכלל לא בירת אוסטרליה." אמר
יואב.
"אז מה היא בירת אוסטרליה אם לא סידני?" שאל אותו דרור.
"לא זוכר, אבל בטוח לא סידני."
"מה, סידני היא לא בירת אוסטרליה?" שאל אסף. הוא אוהב להחכים
האסף הזה.
"אני אומר לך שלא, חותם לך שלא." אמר יואב והתחפר בעמדתו.
"מלבורן," התפרץ אל תוך השיחה בחור קירח שישב על הבר ושתה כוס
ערק, "מלבורן היא עיר הבירה, אם כל כך חשוב לכם לדעת."
"אמרתי לכם." אמר יואב בעודו נשען לאחור על משענת הכסא. דרור
קרץ לבחור הקירח מהבר וזה האחרון הרים את כוס הערק שלו אל מצחו
ולגם מלוא הכוס.
האווירה בבית הקפה הייתה משובחת. לכל אחד מאתנו הייתה כוס בירה
ביד והחלטנו להרים כוסית בפעם השנייה באותו ערב. "למלבורן!",
צעק דרור וכולנו חזרנו אחריו, מרוצים מבחירתו.
אחרי שתי דקות של שתיקה, יואב דיבר ראשון: "אני מקווה שהבעיה
עם הנייר טואלט לא הגיעה לשם, כי אם כן אז אני לא בא אתכם."
"אתה יודע, יש לי אחלה עבודה בשבילך." הציע לו דרור.
"נו..."
"משבית שמחות בהלוויות, אתה יכול לעשות מזה הון תועפות!" כולנו
צחקנו. יואב הפריח חיוך נעלב לאוויר.
"אין שום בעיה של נייר טואלט," קבע ששון, הממעיט במילים
שבחבורה ונימק, "כל המחסור הזה בנייר טואלט נובע ישירות
מהתייקרות הדלק בעולם. נפט יש שם בכמויות?" כולנו הנהנו לחיוב,
"אז אין שום בעיה של נייר טואלט." הששון הזה, אמנם ממעיט
במילים אבל כשהוא מדבר עפים לו דובדבנים מהפה.
המשכנו לשתות ולעשן, חוץ מששון שמעשן אך ורק סמים וגם זה רק
בבוקר, ברגע שהוא מתעורר מהשינה.
בעקבות ניסיון ההתחמקות של יואב, צצו להן מספר דילמות פרקטיות
- מוסריות נוספות:
אסף לא רצה לעזוב את המרכז לשימור השפה האידית, שם הוא מתנדב
מזה שנה.
אמו של ששון סובלת מקוצר נשימה. מבלי שיאמר דבר הבנתי שיש לו
מחשבה שניה לגבי כל הבריחה הזו. ומה עם המשפחות שלנו? אנחנו
בורחים מכאן אבל מה יהא עליהם?
"בולי, מה אתה שותק? מה אתה אומר על כל זה?" שאל אותי ששון.
"עזבו אותי, כבדה עליי כל השיחה הזאת." אמרתי והזמנו מהמלצרית
את החשבון.
קנברה (Canberra): בירת אוסטרליה. העיר השביעית בגודלה
במדינה. מונה כ-330,000 תושבים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.