ערירי, תוגתי מטביעה את להבות החי וגחלת תכולה בוערת אל מול
עיניי.
הגחלת משלחת רשפיה בבשרי החרוך וכפיר גאה נועץ שיניו בתוכי.
והיא פורחת ואני תחתיה קומל, והיא זורחת ואני נוהה ושואל להיכן
ריחפה יפתי? עדנתי? מחמד זך שעל פניו הזוהר לא יעז לפסוח.
פרשי כנפייך סביבי, הצילי אור על מאורתי, וכשחמה מאחורי ענן
תסתתר אני אצא לקראתך, ואל תביטי אל פניי, בבועתי תכלה מראות
עשת.
נחושתיי לא סביב ידיי סביב ליבי, שינייך לא בשיניי, שינייך
בבשרי.
את האור והאופל, את הטל על ערש השחר, את השירה מול ערש הדווי.
אתן חיי אתן. אתן נשימותיי אתן. אתן ליבי אתן. וממך אקח רק את
החן. |
