ניצבת מול חומה, חומת לבנים גבוהה ועבה שהתחזקה עם השנים, חומת
הגנה שרושמה הראשוני הוא שהיא בלתי חדירה, אך סדק גדול וברור
לעין בחומה זו מסגיר את העובדה שלא כך הדבר. ניצבת מול חומת
לבנים גדולה ומנסה, למצוא פתח, חריץ, דרך לראות שניתן לחדור
פנימה אל תוך מבצר הרגשות השמור מכל משמר שבתוכה. נלחמת למען
מטרה מסוימת, נלחמת במילים כנגד החומה הגדולה, מילים פשוטות,
מילים השגורות בשפת היום יום, אך מילים בעלות חוזק מיוחד,
מילים בעלות כוונה אמיתית וכנה, מילים שיוצאות מהלב. והמילים
מתנפצות אל מול החומה, ואין כל סימן להשפעתן, לא נראה כי יש
דרך להפיל את החומה הזו שנבנתה במטרה ברורה-לא להיפגע.

ואולי זו האופטימיות בתוכי שגורמת לי לקוות שרסיסי המילים
המתנפצות אל החומה מוצאות את דרכן דרך חריצים נסתרים אל תוך
מבצר הרגשות. אולי זו רק האופטימיות בליבי שגורמת לי להמשיך
ולנסות, לירות עוד ועוד מילים לעבר החומה בעקבות גופותיהן של
מילים רבות שקדמו להן, לקוות שיש לזה השפעה ולו ההשפעה המועטה
ביותר. ואולי זו רק האופטימיות התמידית שלי שמפתחת בי את
האמונה שיש תקווה, שניתן לפתוח פתח בחומה, קטן ככל שיהיה,
ולעזור.

והאופטימיות הזו בהשתלבותה עם עקשנותי הטבעית, לא נותנת לי
לוותר, והיא גם לא תיתן לי. והעובדה שאכפת לי, אכפת לי כל-כך
הופך את המעבר אל מעבר לחומה לכל-כך חשוב, וכן, איני יודעת
לגמרי מה מסתתר במבצר הרגשות ששמור היטב ואיני יודעת אם אצליח
לעבור את החומה ואם כן עם מה אצטרך להתמודד, אך זה לא יעצור
בעדי מלנסות, דבר לא. איני יודעת מהי הדרך להגיע אל הצד השני
אך עודני מחפשת ולבסוף עוד אמצא אותה.

יתכן כי אצליח לעבור את החומה ואפגע או שאפגע בעודי מנסה לעשות
זאת, אך כל זה לא משנה מפני שהאדם למענו אני מנסה לעבור את
החומה למרות כל הקשיים הכרוכים בכך, האדם הזה שבנה את החומה
הזו מלכתחילה, חשוב לי יותר מהחשש שמא אפגע. ויתכן כי לא אצליח
לעבור את החומה הזו לעולם אך אמשיך לנסות...

איני הולכת לוותר, אף פעם!
מצטערת, אך יותר מידי תלוי בזה, יותר משאני מוכנה לסכן.