יש בי צחוק שדוהר על חולשת הבכי,
עיניים נוצצות בתוך חורים של מבט
קצת נפוחה אבל מרגישה ריקה,
עם פישוק של חולשה והתמקדות לתוך הקיים.
מנסה להוציא אך הזיכרון צולע והאמת משותקת
וזה לא נותן לראות את הצד האחורי של הגוף.
אני קוראת את החסר.
הגיטרה זרוקה לידי מבקשת מגע של שריטות,
על אדמה קשה המיתרים שחוקים.
מטוסים צרודים בקול של פסנתר נשמעים ברמקולים.
יש פה אווירה של בית אבל הכל סינטטי ולא מציאותי,
צריך להתנקות בקיווץ פנים מקומטות, שיניים לבנות מרווחות.
גושים מרחפים באויר ואומרים עוד יום אחד נהיה יחד,
אך ילד אחד כבר ברח עם מקל ועף לגובה השמיים
במיצמוץ עין וזה נגמר.
והדימעה נופלת על הרי הכאב.
והיא מרחמת ובוכה וגאה ומתנצלת ושוב עוזבת.
בלונים מרחפים בתוך חלל הראש, זאת רק תחושה
המתפרצת לתוך המודעות כדי לראות את השפיות.
בסגירת פקק נגמור עם הכל,
אולי יום אחד זה יבוא במקום הנוזליות שאותי משכיחה.


1998