[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועיה וולק
/
אורות אדומים

השירותים הציבוריים שהיא עמדה בפתחם הסריחו מצחנה נוראית,
שהייתה ערבוב של כל הריחות הרעים שהכירה, אבל קרן לקחה נשימה
עמוקה ונכנסה פנימה. היא הלכה ישר לתא האמצעי, סגרה מאחוריה את
הדלת המצהיבה והרכינה את ראשה מול האסלה. היא הייתה כבר כל כך
מורגלת לזה שזו לא הייתה לה בעייה. כשסיימה, היא קמה, ניגבה את
שפתיה  באצבעות רועדות והורידה את המים. לאחר שהצליחה בקושי
לפתוח את הדלת הרעועה, היא יצאה, נדחפה במאמץ רב אל מול המראה
השבורה שהייתה תלוייה על הקיר, שטפה את פניה וידיה במים הקרים
שזרמו מהברז ויצאה החוצה.
היא פסעה בצעדים כבדים על החול הרך, מחפשת מקום נעים לשבת בו.
לבסוף, כשמצאה אחד כזה, היא התיישבה בו והסתכלה לכיוון הים.
השקיעה כבר נגמרה מזמן והאור היחיד במקום בא מפנס רחוב אחד
בודד, שעמד במרחק כמה מטרים ממנה. היה בזה משהו רומנטי, באור
הנוגה האדום הזה. זה גרם לה לחשוב על דרור. דרור שלה. אכן,
נראה שנוצרה במטרה להשיג את דרור. לפעמים היא פשוט ידעה
שכשהגיחה לאוויר העולם, תינוקת שמנמנה עם לחיים ורודות תפוחות,
ובאה לבקר את ההוא שם בשמיים שמחליט מה המטרה שלה בחיים, הוא
הסתכל עליה בחיוך עקום, תקתק משהו על המחשב, בדק בספרים
המצהיבים, וקבע שהיא, היא צריכה לרצות את דרור. דווקא ככה,
נגזר עליה הגורל לרצות את הבנאדם ששם עליה פחות מכולם. ממול
עיניה חזר אליה החזון של יום חתונתה עם דרור. היא כבר ראתה את
החתונה המון פעמים, אבל הפעם כל הפרטים היו ברורים. היא עמדה
שם, לבושה בשמלה ארוכה מהאגדות, בלי קילוגרם אחד מיותר, ודמעה
זלגה מעינה כשאמרה "כן" ודרור חייך אליה חיוך חם, אוהב. ועמדו
שם כל האנשים שהיא מכירה. אפילו אבא שלה היה שם. אפילו אבא.
ואמא עמדה מרחוק, בערפל, ספק מחייכת ספק בוכה כשהסובארו האדומה
של לוי האדיוט פוגעת בה והיא מתה במקום. וקרן עומדת וצועקת,
בלי קול. והיא מנסה לרוץ, אבל לא יכולה. לא יודעת אם זה בגלל
האנשים שתפסו אותה וגררו אותה למקום כלשהו שהיא לא מכירה ולא
רוצה להכיר, או שזה בגלל שהיא פשוט לא יכולה לזוז. והכביש
מתמלא כולו בדם אדום מבריק, יפה כזה, כמו שרק לאמא יכול להיות.
והפרחים שאבא שם על הקבר מזוייפים כמעט כמו העצב שלו. וכל זה
מזוייף כמעט כמו שני עם החזה הגדול והמוח הקטן, שאבא נוסע איתה
לחופשת עסקים ולא חוזר. שימות. שימותו כולם.
היא לא טרחה אפילו לנגב את הדמעות שזלגו על פניה לפני שקמה
ופנתה לקפיטריה שעל החוף. היא קנתה חבילת שוקולד ושוקו. השילוב
המושלם הזה. שוקולד. זה כל מה שבנאדם צריך בחיים שלו. בדרך
נעצרה ליד מראה שהייתה תלוייה שם באמצע שומקום. היא הסתכלה על
דמותה בבוז, מזועזעת משהו. היא שמה לב שעל המראה, למטה למטה,
היה סימן אדום עז של נשיקה ומתחתיו היה כתוב בכתב עגול "לכל
הבודדים שביניכם - אוהבת את כולכם! אתם נפלאים!". היא חייכה
לעצמה חיוך, עדיין מלא בבוז, ונגסה בשוקולד.
כשיצאה בפעם השנייה מהשירותים, היא העיפה מבט בחפיסת השוקולד
האדומה הריקה שנחה לה בפח האשפה. היא נאנחה עמוקות והלכה. לא
יודעת לאן. היא החלה לפסוע על הכביש השומם, בלי שום מטרה. היא
העיפה עוד מבט אל החוף לפני שהוא נעלם משדה הראייה שלה, רואה
במעורפל את דרור יושב ומחבק בחורה אחרת. בחיים שלה לא חשה כזו
מידה של שנאה כלפי מישהו. היא זיהתה את הבחורה. זו הייתה שני.
היא המשיכה לפסוע במעלה הכביש. כשראתה את האורות האדומים
מתקרבים אליה, היא ידעה מה לעשות. היא נעמדה במקום מולם
וחייכה. סוף סוף הייתה לה סיבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
מי אמר שאין
אפשרות לעשות את
זה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/00 14:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה