כך, לבד
והעולם זורם
אני בוכה על האדם שהיה ואיננו
שהכרתי ואני אינני מכירה עוד
תחתי אין קרקע יציבה בנמצא
אני מרחפת כך בין נושן לחדש
בין העבר להווה
ואולי לעתיד
בודדה במערכה מול החיים
מול השגרה המוכרת כל כך
הממלאת את חיי מקצה לקצה
כערפל סמיך המסמא אדם
אני בוכה על אובדן החברות
אובדן הביחד
אובדן הקשרים, השייכות,
שמקיף אותי כחומה גבוהה
אני פה, והם שם, עוברים ליד
רוצים או לא רוצים לפרוץ את הבועה שנוצרה
אינם רוצים ואינם מסוגלים להתמודד
בורחים ונסוגים לאחור כחיה פצועה
מסתגרים בפנים ומלקקים את פצעיהם
מפחדים להתעמת ולנסות
אני בוכה כך, לבדי
לא רואה את האור, לא רואה את הקצה
מחפשת משהו להיאחז בו,
כל שהיה השתנה, לאחר שנראה תחילה
כדבר האחרון שנותר
אך גם הוא התפוגג ונעלם.
והיום הכתה בי ההכרה
צמחה בי ההבנה
שאת שורשי כאן לא אזרע
הגלולה המרה כאן לא תומתק
אולי יום אחד אפרח במקום אחר... |
