בין גזעי יער עד, זהו ביתו,
כמו אבות אבותיו אפורה פרוותו
מאורה לא הרחק, בין סלעים ונהר,
בה שגר גורים, זאבים של מחר
קולותיו של היער עתיק היומין,
לא יחמקו מחושו העדין
עוצמה וחכמה, שילוב מנצח,
אך לא יללת רשע עולה לירח
יללה של כאב מעורר יראה,
יללה שתידום לאחר ירייה.

השמש גבוהה במרומי השמיים,
בצד השדה זורם נחל עם מים
הדשא זהוב, השמיים כחולים,
סייח צעיר בתחילת החיים
בדמו זורם חופש, עתיק ועמוק,
אך מחבל החנק לא יצליח לחמוק
חבל, אוכף, ברזל וגדרות,
לא לזה הוא נולד, לא יועד כך לחיות
אך החבל חונק, אין מוצא, אין מפלט,
לא הבין מה קרה, מעולם לא נמלט.

שטח ירוק, צמרות כו צפופות,
בין העלים קנים של עופות
גזעי ענקים, שרכים יוצרים סבך,
האוויר לא נע, חמים אך גם לח
ערפילי רפאים, עלים יבשים,
נחל קטן, קורי עכבישים
עולם ומלואו, עתיק כמו הזמן,
קול של מסור, כלי כריתה מיומן
כך בין רגע נחרב מה שייצג נצחיות,
עולם ראשיתי בעל טוהר, תמימות.

עוצמתו של הטבע, מעל כל דמיון,
קיום של אלפי שנים, מיליון
לכל יצור יש יעוד, יש מקום משלו,
אך האם מבינים זאת? הוכח כבר שלא
ממשיכים להשמיד, להרוס, להרוג,
מכול גבול אנושי כבר הצליחו לחרוג
אולי מתוך פחד, אולי מבורות,
ואולי פשוט מתוך רשעות
צריך להפסיק, לחדול כבר עכשיו,
כי אם לא, נשאר רק שממה של כוכב.