מחווה לדאניל חארמס

בבוקר יום ראשון, ה-11 לחודש שבין דצמבר לינואר, הלכה ופרשה לה
כנפיים השמועה על אנשים שמסוגלים לעוף. ואכן, שמי העיר מ'
עוטרו זה מכבר במספר בעלי כנף גדולים מן הממוצע, אך המוחות
הריאלים שבחברה פטרו תעלומה זאת בעונת הנדידה של האלבטרוס.
ניתן להתקל באותם אנשים שמסוגלים לעוף, במידה ועדיין לא
התרוממו מן הקרקע, בכל פינה, גלויה או נסתרת, בעיר הגדולה.
בתחנת רכבת תחתית, בתור לאחת מחנויות המרכול, או אפילו בכיכר
הגדולה והמרכזית - אנשים מתהלכים בינות בני אדם רגילים, ואז,
לפתע פתאום, מניעים את ידיהם אחורה וקדימה במרוצה, פורשים כנף
דמיונית, ומתעופפים מעבר לצרות היומיום אל מחוזות רחוקים,
נשכחים, אגדתיים. יודעי ח''ן טענו כי אין אדם שלא מסוגל לעוף -
בין אם יהיה איכר שיכור, פקיד מסכן, יהודי מלחך פינכה,
פוליטיקאי ירום הודו, נשים מעורטלות, זקנים מרוטים ואף עוללים
רכים. די היה כי חשקה נפשך מספיק בכדי לעוף - עד כי פרשת
כנפיים והתרחקת.
הגיע הזמן שאציג את עצמי ברבים. אני, כעיתונאי לעת עכשיו
וסאטיריקן לעת מצוא, גיליתי עניין רב בפרשה. כציפורים נודדות,
הנוהגות להתמקם על צוקים משוננים בציפיה לחזות בעופות נודדים
ונדירים - התמקתי אני על הגבעה הסמוכה לעיר, ממנה ניתן להשקיף
בימים בהירים על כל פזורתה של העיר, על שלל שלוחותיה, פרבריה
ומבניה העתיקים. הגשם התחיל אט אט לרדת, בין שעות הצהריים לאלו
שבאות אחר כך, וכל סיגריה הפכה לקשה יותר ויותר לעישון. המים
איכלו כל חלקת טבק יבשה וכמו הנהיגו מלחמה עיקשת עם גיצי האש
המנסים לשווא לזלול בטבעת האש האדומה את פתיל החיים עד הפילטר.
ככל שעבר הזמן יותר נתכסו השמיים עבים, והגשם, שהתחיל בזרזיפים
בודדים, הפך את האדמה לעיסה בוצית מאיימת. כשם שמטוסים
מקורקעים בעיתות סערה, כך גם אנשים המבקשים לעוף, אמרתי ביני
לבין עצמי ופטרתי את עצם העובדה שבמשך מספר שעות ציפיה לא
נתקלתי בשום גוף זר בין העננים השחורים. הרמתי את התיק מן
הסדין הלבן שנתכסה בוץ עד חציו, ניערתי מעל דש המעיל את אניצי
הדשא המעורבבים בנוזל החום, טפחתי על מכנסי השרד ויצאתי חזרה
אל עבר מקום מגוריי.

הרחובות ההומים בדרך כלל גם בעיתות סערה קשה פי כמה, נתרוקנו
לגמרי. כלבים שוטטו בפינות השדרות המוריקות ושכיות החמדה של
העיר, אליהם הסבתי צעדיי במסלולי הארוך אל הדירה - אך אף לא
אדם אחד חיפש מחסה מגשם הזלעפות תחת צמרתו המצילה של אילן
בודד. שאון העיר הגדולה כמו נעלם תחת המגפיים שלי, המשמיעות כל
העת את חריקות הבוץ וחלוקי האבן השבורים על המרצפות הרטובות.
החנויות, סגורות כולן. דוכני מכירת העיתונים, ריקים מאדם.
משרדי המפלגה השולטת, נעולים בסורג ובריח. הכיכר הגדולה, בודדת
ביתמותה. בסמטה חשוכה אחת, נסתרת מעין הציבור בכל ימות השנה,
הגיח אדם בודד מתוך החשיכה, כששפם מטופח מעטר את פניו הבריאות.
הוא חייך אליי בזווית הפה וחשף שיניים צהובות ומרקיבות,
וחניכיים אדומות מעששת. אין פה אף אחד, הוא אמר. אני הישרתי
אליו את מבטי, גבה קומה ממנו בראש וחצי לפחות, ותהיתי ביני
לבין עצמי, האם להאמין לו. כעבור מספר שניות של היסוס, חשף
האורח הלא קרוא את צידו האחד של הוסט שלבש, ומתוך מכנסיו ביצבץ
אקדח מצופה ארד. תלך, אמר. תסביר לי לאן הלכו כולם, השבתי,
מגלה אומץ שמי יודע מהיכן שאבתי אותו, נוכח האיום
הצהוב-אדמדמם-מתכתי של האורח המוזר. הלכו, עפו, הוא השיב, ירה
באוויר, ודומה כי אף לא משק כנפים אחד של ציפורים במנוסה לא
נשמע. העיר ריקה ושוממת, רק כלבים, עיתונאי אמיץ וגמד מרקיב עם
אקדח.

למחרת זרחה השמש מאוחר מן הרגיל, בסביבות השעה 9:00 בבוקר.
קמתי מיצועי מעט לפני כן, והסבתי פעמי אל החלון, לבדוק אם
בכיכר הנשקפת במלוא הדרה מחלוני, מתהלכים כבעבר אנשים - זה
לעבודה, ההוא למכר ותיק - אך דבר לא ארע. כלבים מתרוצצים בכל
פינה, מקשקשים בזנב, והשמיים מכוסים עננים מבשרי רעות. בפותחי
את דלת החדר, בכיוון חדר המדרגות, הופיע בשנית הגמד - הפעם ללא
האקדח.
היכן כולם, שאלתי, מה קורה כאן? האיש לא השיב, התקרב לאוזני,
נגע בירכו קלות בברכי השמאלית ולחש אגב נשיפות צורמניות: ''אין
אנשים, כולם עפו''. אבל לאן? הקשיתי. גולאג, הוא ענה בבטיחות.
אין ציפורים בגולאג, אמרתי. נכון, הוא השיב, מתמתח לאחור
כשארשת ביטחון נסוכה על פניו, מוכן להנחית בפניי את מהלומת
האינטלקט הסופית, אבל הרבה עבודה יש. הייתי רוצה לשבור לאיש את
הפרצוף. אבל לא עושים דברים כאלה לסטאלין. גם אם נהיה שני
האנשים האחרונים בעולם.

עניינים נתבהרו לאחר כעשר שנים. אנשים לא מסוגלים לעוף, וטפשי
יהיה להאמין במעשיית ילדים שכזו. עולם המאכל עד הסוף את אנשיו
ונתון ככלי משחק על לוח שחמט בידי שליטים פסיכוטיים, מאחסן
עמוק, בעליית הגג, את כל הפנטזיות והמאווים הקמוסים. לעוף אי
אפשר, אלו צ'קיסטים של דז'רדז'ינסקי, שהניחו את ידיהם הקמוצות
מתחת לבית השחי של האנשים ולקחו אותם אל מחוזות נשכחים,
רחוקים, אגדתיים - אבל לבלות 10 שנים בתשלובת מחנות עונשין על
הפניית גב לאדם? בוודאי. לו רק הייתי שובר לו את הפרצוף ולא
מסתובב...