הגרזן היה כבד על כתפו וחום היום הוסיף לנטל הנשיאה. היו אלה
צהריי היום וקרני השמש הכו בו ללא רחמים, פניו מתכסות אגלי
זיעה. הוא העביר שרוול מוכתם באדמה ובוץ על עיניו, בניסיון
למחות את הזיעה. הדבר לא עזר. האוויר ריצד כלהבות אשר טשטשו את
השביל. הוא נאנח והעביר את הגרזן לכתפו השמאלית, מתקשה לאזנו
על כתפיו הדקות. העייפות כרסמה בו. הוא טלטל את ראשו, כמנסה
לשמוט אותה מעליו. הוא חש סחרחורות שאיימה לשלחו ארצה, והוא
נעצר, מניח לגרזן ליפול במכה עמומה על האדמה. הוא צנח
בעקבותיו, עיניו החומות סקרו את האזור, מחפשות כר דשא. לאחר
שאיתר אחד, גרר את עצמו ונשכב עליו, גופו חלש ומחשבותיו
מעורפלות. כל שריר בגופו נרפה, והשינה לא איחרה לבולעו
בזרועותיה.
ריח של אוכל הנישא ברוח אחר הצהריים הקלילה חלף על פניו, ביטנו
מתכווצת מרעב. הוא פקח את עיניו לכדי חריץ, מתקשה לטפס מן
התהום השחורה, נטולת החלומות, אליה נפל. האוויר היה קריר,
והרוח הקלה ליטפה את עורו היבש. הוא לקח נשימה עמוקה, מתענג על
ריחם המתוק של הפרחים הזהובים שבצבצו מתוך הדשא. ידו החליקה על
שערו השחור, מפרידה את רצועות הבוץ. הוא התמתח ונעמד על רגליו,
כמעט מועד בחזרה לדשא מן הכאב החד ששילח בו כל שריר בגופו,
כסכין שאת להבה לא יכל לראות. לאחר מספר צעדים הכאב התעמעם,
והוא ניגש להרים את הגרזן ששכב על הקרקע במקום בו נשמט מספר
שעות קודם לכן. נאנק, הוא אזר את כל כוחו והניף את להב הפלדה
מעבר לכתפו, אצבעותיו ננעלות סביב ידית העץ. הוא החל צועד
בכיוון העשן הדקיק שהתערבל באופק, מבחין בגושים הזעירים החמים
שסימלו את הבקתות של כפרו. מחשבותיו היו צלולות עתה, אך משאו
כבד יותר. הוא התקשה להאמין כי היה זה אותו היום, מרגיש כי פער
של שנים מפריד בינו לבין הבוקר. ואיזה בוקר זה היה. הוא התעורר
בשעות שבהן החשכה עדיין עוטפת את הכפר, והשינה היא נחלת הכל.
הוא משך על עצמו את חולצתו הבלויה, מכנסיו הקרועים ומגפיו
השחוקים, וצעד אל תוך הלילה הקר. אורו הכסוף של הירח קידם את
פניו, והשמיים היו זרועי כוכבים. בחלקת האדמה הקטנה, בה גידלה
אחותו ירקות שונים, הוא נטל את הגרזן, ושם פעמיו על השביל
המוביל אל היערות העד שנמתחו על פני האופק שחורים ומאיימים,
צווחות של בעלי-חיים ליליים מפלחות את אוויר הלילה העומד,
משלכות צמרמורת במורד גבו. הוא ניסה לחייך, לועג לפחד שאחז
בליבו ביד ברזל, מזכיר לעצמו כי יגיע ליערות אם שחר, זמן שבו
הסכנות נסוגות אל האפלה שבמעמקי היער. לאחר צעידה של שעה,
ושליחת אלפי מבטים אל מעבר לכתפו, עיניו נצנצו בשמחה למראה הפס
הבהיר לנמתח מעל ליערות, משרה לגוש המאיים את גוונו הירוק. הוא
פלט אנחת הקלה, והחיש את צעדיו. עד מהרה מצא עצמו רץ לעבר
קבוצת הגברים, חלקם עומדים וחלקם יושבים על האדמה, גרזנים
שמוטים על הקרקע לידם, שתיקה עגומה של בוקר יום עבודה. ערפל דק
התערבל סביבם, מוסיף לעגמומיות. הוא בירך אותם לשלום בעליצות,
זוכה, אם בכלל, לתנועת יד או למלמול נמוך. הוא משך בכתפיו,
מתפלא נוכח אדישות זו, והחליט כי הוא לא ישקע במורת הרוח אליה
נקלעו ידידיו הלא מוכרים. זה היה יומו הראשון בעבודה, וקיווה
כי גם לא האחרון, שכן עלים כיסו את העצים ביערות שסביב לכפר,
ולא כסף, כך שלסרב להזדמנות לצאת לעבוד היה מעשה שרק טיפש, או
תמים, יעשו. והוא, כך לפחות סבר, לא היה אחד מן השניים. הכפר
העני והיערות הסוגרים עליו, הם המראות היחידים מהם תמונת עולמו
הייתה מורכבת. כשהיה צעיר, ניזכר בעקיצה של כאב, אביו יצא
לעבוד, ואילו אימו טיפלה בו ובאחותו. עתה, כשאחז בגרזן, לא
יכול עוד להדחיק את העובדה כי אביו מת לאחר שליבו כשל עקב
המאמץ. הדמעות איימו לפרוץ, מטשטשות את ראייתו. הוא מחה אותן
בשרוולו, נואש שהתנועה לא תגיע לעיניי האחרים. הם לא הבחינו
במצוקתו, איש איש ומחשבותיו הם נותרו דוממים, הבעת פניהם
עגומה. הזיכרונות שטפו אותו לפתע, מציפים את מחשבותיו בתמונות
של אימו, אשר גם מותה לא איחר לבוא. הוא חשק את שפתיו, עצם את
עיניו בכוח, כסחר נגד האגם המלוח שעלה על גדותיו. נדרשו לו
דקות ספורות שנראו כמו נצח, וכוח נפשי גדול אף יותר, על מנת
להשיב לעצמו לפחות את השלווה, אם לא העליצות, שאיתם הגיע
למקום. מטרתו עכשיו הייתה לשמור על אחותו, שהייתה קטנה ממנו
בשנתיים בלבד, ולדאוג לקורת גג ולמזון עבור שניהם. הבקתה
הרעועה שבה חיו נראתה כעומדת להתפרק בכל רגע, והארון במטבח
שימש יותר מכסה לעכברים, מאשר לאכסון מזון. היה עליו להשיג
כסף, ומהר. מחשבותיו נדדו אל בית-הספר שעמד במרכז הכפר. בקתה
ככל השאר. פעם, כשהוריו עוד היו בחיים, הוא ואחותו היו רצים
מידי בוקר בשבילי האדמה ששימשו דרכים לעגלות ולתושבי הכפר אל
אותו מבנה שהילה צבעונית עטפה אותו. ליבם זינק בשמחה למראה
חבריהם לכיתה, והסיפורים ששמעו שם היו כה מרתקים, עד כי יתר
היום בילה בציפייה נרגשת לבוקר הבא. הוא חייך, ניזכר באותם
ימים, שעתה נראו כחלום רחוק. מאז שנותרו רק הוא ואחותו, לא
הספיק הכסף המועט - ושערי בית-הספר נסגרו בפניהם, חומה גובהה
המסתירה מאחוריה עולם עצום וצבעוני, ייצורים מופלאים ושמחה. יד
גסה קטעה את מחשבותיו והחזירה אותו מסתחרר לקרחת היער שבה עמד,
עיניים חולמניות נעוצות באופק.
"מתחילים לעבוד" הייתה הפקודה הקצרה, אותה נבח לעברו גבר גדול
מימדים, פניו כעוסים ומוכי שמש.
"ושאני לא אתפוס אותך מתבטל, אחרת תחזור לשחק עם החברים שלך"
היה לעג בקול, והוא התכווץ, פניו מאדימים. הוא לא היה ילד קטן!
באיזו זכות הוא מדבר עליו כך?! הוא התלהט, אך בלם את המילים
שעמדו לפרוץ, יודע את השלכותיהן. חוץ מזה, הוא נאלץ להודות נגד
רצונו, הייתה טיפת אמת בדברים. הוא היה בן 15, נער, איך שלא
להגדיר זאת, אך ניסיון חייו הקצרים שם אותו בגובה כתף עם
הגברים שהחלו כבר לעבוד. הוא הביט עליהם, הגרזן מונף בזרועות
עבות לאחור, ומוטל במלוא העוצמה לפנים, להבו מתנגש בחבטה בגזע
העבה, פוער פצעים עמוקים. לאחר מכות מספר, נטה העץ בזווית לא
טבעית, צווחה מילאה את האוויר שריח עלווה מהול בו, והעץ הגבוה
נחת בחבטה שהרעידה את האדמה תחת רגליו. הגברים הצטופפו סביב
העץ ששכב עתה על האדמה, עליו מערבולת של ירוק, תחתית גזעו
העצום מגלה את הלובן שמתחת לקורת הגזע. גרזנים הונפו והונחתו,
מבתרים את העץ לקורות שניתן היה לסחוב ולהניח על המשאית שעמדה
היכון על הדרך ששימשה ככביש. הרעש שקם שילח ציפורים ענקיות
מצמרות העצים הסמוכים, צבעיהן הבוהקים מתחלפים במעופן, מצהוב
לאדום, מאדום לירוק ולכחול, קריאותיהן נישאות למרחק, אל מעמקי
יערות הגשם. ליבו ניצבט לנוכח המראות, סלידה ממראה העץ העתיק
השוכב דומם בבוץ, וכבוד מהול בחיבה למראה מעופן האצילי של
הציפורים. הוא עקב אחריהן במבטו מעבר לצמרות העצים, מסונוור
משלל הצבעים ומהמרבד הירוק שנפרש תחתן. משהו נגע בו, משהו עמוק
וחמקמק בתוכו. הוא הביט בגרזן שנח על הקרקע לצידו. מגעו היה
קר, והוא נרעד לנוכח המחשבה על הלהב החודר דרך גופו. הוא הביט
סביב, וראה את מבטו המזהיר של האחראי. עליו להתחיל לעבוד, ולא
יגורש. סערת רגשות השתוללה בו, וליבו נקרע מעוצמת הרוח. תמונה
בוהקת מילאה את מחשבותיו. היה זה כאשר סיפרו להם בבית-הספר כי
גם עצים נושמים. וכמה מדהים היה לשמוע כי נשיפה של עץ היא
נשימה של אדם. הוא חזר לביתו מהורהר באותו היום, ובהזדמנות
הראשונה התחמק מן הבקתה ופצח בריצה לעבר היער. שם, התיישב ליד
עץ זקן, צמרתו נבלעת בסבך המטפסים שמעליהם, ובהה בריכוז, מחכה
להתעבות הגזע, דבר שירמז על נשימה, עד שהגיעו הוריו עם קבוצת
גברים מן הכפר, פניהם זועמים אך בעיניהם נצנץ זיק של הקלה. עד
עתה לא ידע האם הייתה אמת בדברים. הוא עצם את עיניו. דמעות כעס
חונקות את גרונו, הוא הניף את הגרזן.
משהו התנגש בו בכוח, מנתץ את מחשבותיו, גורם לו להיאנק מהפתעה
וכאב.
"תסתכל לאן אתה הולך!" הטיח בו הגבר הגדול שהוא, ככל הנראה,
ניתקל בו.
"מצטער..." מלמל, מבולבל למצוא עצמו בתוך הכפר. הוא החליק יד
בשערו, הביט סביב, מנסה לאתר את הכיכר. כן, אם ימשיך ישר הוא
יגיע הביתה תוך רגעים ספורים. ארוחת הצהריים שאחותו הכינה
בוודאי זה מכבר התקררה, אם כי לא היה זה משהו כה מסובך שלא
ניתן היה לחמם על מדורה קטנה. הוא החל צועד במרץ, מנסה להדחיק
את התחושה המרה שנסכו בו מחשבותיו. לפתע, הוא נעצר, מביט
בתדהמה בבקתה. הדלת הייתה פעורה לרווחה, ונשים הצטופפו בפתחה,
מתלחששות, תנועות ידיהן הססניות, פניהן מסכה של דאגה וחשש.
ליבו החסיר פעימה. פחד החל מכרסם בו, נותן תאוצה לרגליו בעודו
רץ את המרחק הקצר שהפריד בינו לבין הנורא מכל. כשהתקרב, הבחינו
בו הנשים, והצטופפו סביבו, ממלמלות ללא פשר, קולותיהן מערבולת
ששאבה אותו לתהום אפלה.
"הבוקר הרגישה לא טוב",
"נשכבה לנוח ולא קמה",
"זאת המחלה אתה יודע",
"נותרו לה עוד מספר שעות לחיות",
"רק דבר אחד יכול עוד להציל אותה". ראשו הסתחרר, אך המשפט
האחרון פילח את סבך המחשבות כמו חרב.
"מהו הדבר? דברו!" הפטיר, מבטו נח על כל אחת מהן, שורף את
פניהן.
"העלים, של העץ שגזעו חלק ובהיר",
"צריך לשפשף אותם לעיסה, שתיבלע אותה",
"תבריא מידי",
"רוץ! לפני שיהיה מאוחר מידי"...
לא היה כל צורך במילים האחרונות שנבלעו במרחק, בעודו רץ
כמטורף, מוחו קודח. הוא לא שמע את צעקות האנשים בהם ניתקל, לא
ראה אותם, רק תמונה אחת מילאה את שדה ראייתו. תמונת אחותו,
פניה חיוורים באורח לא טבעי ואגלי זיעה מכתימים את מצחה החלק,
שפתיה ממלמלות מקטעי מילים, ופניה מתעוותים לנוכח הסיוט בו
הייתה לכודה. שערה הרטוב פזור היה סביב פניה, יופי נצחי. הצצה
זו לתוך הבקתה די היה בה כדי לחרוט תמונה מחרידה זו לנגד
עיניו. הוא שעט עתה על השביל עליו צעד לפני דקות מעטות בכיוון
ההפוך. אבנים חדות בלמו את ריצתו, מועד, בשרו נישרט, ושוב
מתרומם, ממשיך לרוץ, ריאותיו בוערות, ראייתו מעורפלת. לפתע
נפל, כורע על ברכיו באדמה החרושה, בוהה באימה לפניו. גדמי
העצים היו דוממים כיצורים מעוותים באור הדועך, פיותיהם פעורים
בלעג מכוער, הענפים השבורים נשלחים עליו לחתוך את בשרו, רעבים
לנקום. הוא רעד ללא שליטה, עיניו מתרוצצות על פני השטח המבותר
כשדה קרב, מחפשות את העץ שידע כי כבר איננו שם. עיניו נחו על
גרזן. הוא זחל לעברו, מחשבותיו מתפוגגות ומותירות חלל עגום,
עלטה שכבר לא יבוא אחריה דבר. הוא הניף את הגרזן פעם נוספת.
אחרונה. גדמי העצים נצבעים בצבע דם של שקיעה.