לפעמים אני מקנא  בחבריי החילונים. אצלם, נדמה לי, הכול יותר
פשוט ולא מורכב. כל המימד של דתיות ורוחניות פשוט עובר מעליהם
ומאפשר להם לחיות חיים נטולי פחדים ואיסורים, סייגים ולאווים.

קשה לי עם הצורך התמידי לשאול לפני כל צעד שאני עושה. בא לי
לאכול - בלי לחשוב מה אני צריך לברך על זה. בא לי לרקוד, בלי
לחשוש שיסתכלו עליי כאל כופר. בא לי לנשום, בלי להרגיש אשם.
מותר ואסור, גן עדן וגיהנום, החטא ועונשו הפכו אותנו לילדים
מפוחדים והססנים. הצורך להיות בסדר, ללכת בתלם, לכבד הורים,
מורים, שכנים, רמ"ים, רבנים וגבאים הפך אותנו לחסרי עמוד שידרה
ובטחון עצמי.  
לפעמים אני רואה את החוצפה של בן השכנים ובא לי גם למרוד.
לעיתים קרובות כשצעירים חילוניים הולכים מחובקים, גם אני רוצה
חיבוק משלי. אצלנו הכל יותר מסובך ומתוסבך. הכל נמדד במשמעות
וערך, בטוב וברע. הרבה פעמים אני שואל עצמי, האם זאת כוונת
המשורר? לזה התכוונו כשכתבו את התנ"ך? שהתדיינו בגמרא? כשפסקו
את השולחן ערוך? האם זה מה שרצו ליצור? דור מפוחד, מבולבל,
מתוסכל ומדוכדך? תנו לנו שקט נפשי, תנו לנו ליהנות מהחיים, תנו
לגדול בשקט.