לפעמים אני רוצה לחלות באיזו מחלה ממארת, סופנית כזו, שתיתן לי
יכולת לצאת מהחיים הפתטיים אליהם נקלעתי. אז אני אוכל להתפטר
מהעבודה הזו, שנמאס לי ממנה עוד ביום שהתחלתי בה, אני מתכוון,
אני לא שומר, ואף פעם גם לא רציתי להיות כזה. אולי אני גם אוכל
לקחת הלוואה ולעשות את מה שתמיד רציתי לעשות - לטייל בעולם,
לפגוש אנשים, ולהיזרק על איזה חוף בהודו, בדרום אמריקה, לא
משנה, איפה שכל שאר הצעירים נמצאים. גם אם יחשבו שאני מוזר,
למי יהיה אכפת? אני הרי עומד למות, הכל מותר לי.
לפעמים אני חושב אפילו לדלג על זה, אולי לרוץ לתוך כביש, אולי
לחתוך ורידים. אבל אז אני מתחיל לחשוב על הנהג המסכן שבטח
יעמוד לדין, ועליי, אם לא אצליח למות, מה יחשבו עליי אחר כך?
חיי יהיו עוד יותר גרועים ממה שהם עכשיו.
ולפעמים, כשיש יום שמש בחוץ, ואני שוכח שצריך ללכת לעבוד,
ושוכח שיש לי הורים, ואת התשלומים, ואת שכר הדירה, ואת האוטו,
ואת כל מה שסביבי, אני מתמלא מן תקווה כזו, וחושב שאולי היום
יהיה יום יפה, שליו כזה. אבל תמיד משהו קורה, תמיד זה חייב
להיהרס. יש מישהו שלא מוצא חן בעיניו שאני בודק לו את התיק,
מישהו מאיים, ובבית גם אף פעם אין שקט.
אני מסתכל על ילדים ורוצה להיות איתם, כמוהם. אבל נדמה כשגם
כשהייתי ילד הרגשתי כך. אני רוצה לצחוק כמוהם, ולהרגיש. במקום
זה, כל יום הוא יום חדש של ספירת מלאי - כמה שעות עוד נותרו
למשמרת, כמה הרווחתי היום, מה אני עוד צריך לעשות לפני החזרה
הביתה, מתי ללכת לישון, מתי לקום מחר.
החיים המזוינים האלה הם בכלל לא מה שתכננתי לעצמי לפני כמה
שנים. אבל כל תקופה אני מחכה למשהו אחר, עסוק בלתכנן תוכניות
ואף פעם לא נהנה פשוט מהרגע, כי אין כאלו.
אני שונא את הכל, ובראש את עצמי, שנתתי לדברים להגיע לידי כך.
שנתתי לאחרים להשפיע על הבחירות שלי בחיים, שהייתי ונשארתי כל
כך רכרוכי.
אני רוצה להיות חולה, כל כך חולה שאני אוכל לעשות כל דבר -
לשדוד בנק, להרביץ למי שעומד בדרכי, ולהרוג. כל כך חולה שגם לא
יהיה לי זמן להתחרט.
מי יודע, אני עוד די צעיר, יש זמן, אף אחד לא יודע מה העתיד
צופן עבורו.