שבתי אל עירי
מכוסה אבק ברגליים יחפות
אבנים מסותתות דוקרות
את מה שהאבן הספיקה לשכוח.
כשרצית לבוא
כבר דמיתי לאותה אבן
מעוצב , אך מסוגל לדקור
את כל מי שדורך עלי.
פרפרים יצאו מנגינתי
כמו גלמים שיצאו לחופשי
עפים סביבך ליום אחד,
שבתי אל העיר
שבה הגשם כבר לא השפיע
על מחוזות לבנו
שם בין עננים
שמיים מדברים עם ארץ
במין טיפות של שלווה
והעשב צומח סביב עץ האלון,
מכסה אני טיפות
באדמתי הצמאה
ואותך כשבאת
לנוח בין עלי הכותרת,
אלוהים קראתי כשהיית
כאן איתי ושתקתי
למראה אותה אבן
דוקרת, הפוכה על צידה האחר.
וכשחורף עבר, יבש גם העשב
סביב עץ האלון. והלכנו למקום
שם עשבים נחים
ומה עוד יכולנו לראות. |
