בערב יום כיפור האחרון שכבתי עם השדה לילית על כביש החוף
וחיכיתי שהיא תגיד משהו. השדה לילית, מלמעלה כמו שהיא אוהבת,
שתתה בשקט דיאט קולה והסתכלה על הכביש.
 "את מפחדת שתבוא מכונית?" שאלתי אותה. אני פחדתי פחד מוות.
האמת, אני בכלל פחדתי שיבוא מישהו. היה כבר חמש בבוקר והיה לי
קריר. רק האספלט בגב שלי והברכיים של לילית שהיו נעוצות לי
בצלעות חיממו אותי קצת.
 "אני סתם מסתכלת," היא אמרה, לקחה לגימה אחרונה ונתנה לי את
הפחית. שתיתי את הטיפות שנשארו וקיפלתי את הפחית לשתיים. ככה
זה עם פחיות קולה, אי-אפשר למחוץ אותן ולהרגיש גבר, רק לכופף
אותן ולנסות לשבור אותן. לילית הוציאה לי את הפחית מהאצבעות
וזרקה אותה רחוק לאמצע הכביש.
 היא הורידה את ראשה אלי, יד אחת מסיטה את שיער הפחם הפרוע
שלה מעיניה, השניה מחליקה על עור הברווז שלי. "אתה רוצה שאני
אלווה אותך הביתה?" היא שאלה.
 אם היא לא היתה יושבת לי על הבטן, הייתי קם ומנשק אותה.
עשיתי כן עם הראש, אוסף פירורי חצץ בשיערות.
 לילית קמה ממני ועזרה לי לעמוד. כיפתרתי את המכנסיים והצצתי
בפחית הזרוקה, כתם לבן על האספלט. היא תפסה לי את הזרוע חזק
וגררה אותי לצומת.
 פגשתי אותה בסימטאה חשוכה בנוף-ים, כשחזרתי מהברבקיו, יושבת
על המידרכה, בחורה יחפה עם שיער פרוע וחולצת מטאליקה שהגיעה לה
כמעט עד הברכיים, גם כשישבה. הרגליים שלה היו חשופות אבל לא
הסתכלתי הרבה, כי היא נעצה בי עיניים. היה לה מבט מרוכז
שאי-אפשר לפגוש ליותר מחמש שניות, מבט חורך, לא בגלל שהיתה
גלומה בו איזו עוינות, אלא בגלל העוצמה שלו, וכשניסיתי לפגוש
אותו בפעם השניה, היא חייכה אלי, חיוך כנה שחושף גם את
השיניים, אבל בקלילות.
 אני לא בן-אדם שמתחיל לדבר עם אנשים שאני לא מכיר, במיוחד לא
עם בחורות. ואם מישהי ברחוב שאני לא מכיר תיפנה אלי, נניח תגיד
לי "שלום!" או "ערב טוב!" או "לאן אתה הולך?" אני אולי אענה
אבל לא אפסיק ללכת, כי אולי סתם יש לה איזה ג'וק ואולי היא
משוגעת כמו התימהוני שעמד בצומת בשתיים בלילה בשנה שעברה ואיך
שלא יהיה אני לא מעוניין וגם אם הייתי מעוניין לא הייתי יודע
מה לעשות בנושא בלי להרגיש כמו טמבל מוחלט. מכאן שאין לי ממש
מושג למה חצי שעה אחר-כך מצאתי את עצמי יושב עם בחורה שאני לא
מכיר על החומה הנמוכה של קופת-חולים, שותה קולה ואוכל מלפפונים
חמוצים מהקופסה שלא פתחנו בברבקיו ומדבר איתה כאילו היא החבר
הכי טוב שלי.
 לילית סיפרה לי שהיא מבבלי ושהיא עובדת בקרי לילה כבר שנים
ושבסך-הכל אין לה הרבה תלונות. צריך לקום נורא מוקדם, ויש
בדרך-כלל די הרבה עבודה, בעיקר במגזר הדתי אבל גם בכלל, במיוחד
עכשיו שהתחילו לתת סרטים קצת כחולים מאוחר בלילה ביום חמישי
בכבלים. היא סיפרה לי שהיא היתה פעם נשואה עם מישהו שהיא הכירה
עוד בגן, אבל שהם התגרשו בגלל שלא הסתדרו במיטה ואבא שלו סידר
לו מישהי אחרת, והיא אף-פעם לא קיבלה ממנו מזונות, אבל לא
כל-כך איכפת לה כי העבודה שלה מחזיקה אותה טוב. היא אמרה לי
שהיה לה עוד בחור, מישהו משכונה לא הכי טובה שהיה מסוכסך חזק
עם הרשויות, ושהיא עזבה אותו כי חוץ מלחפש דרכים לדפוק את
הממסד לא היה לו זמן לכלום, לא לה ולא לילדים.
 "יש לך ילדים?" לא האמנתי. היה לה גוף כמעט של ילדה, וחוץ
משני קפלים מתחת לעיניים, לא היו עליה שום סימנים של גיל.
 "המון," היא ענתה, ונישמעה רצינית. אחר-כך היא לקחה שלוק
מהקולה וחייכה אלי. "תגיד, עשית את זה פעם בכביש?"
 עמד לי כמו עצם, והבנתי פתאום שזה לא קורה באמת, ושהיא לא
בחורה מופרעת ומקסימה בשר ודם. הבנתי במכה מה היא אמרה לי עד
עכשיו ומי היא באמת, שדה בבלית בת יותר מחמשת אלפים שנה, אישתו
הראשונה של אדם בגן-עדן שניבראה יחד איתו בצלם האלוהים, זוגתו
של אשמדאי מלך השדים, נסיכת הרוחות, מלכת החושך והחטאים, בבה
יאגה של הדוסים.
 "אין לי קנדום," אמרתי.
 גם לה לא היה קנדום, אז היא אמרה שלא נורא, נעשה בלי, אפשר
רק להשתפשף. עלינו בכביש עד שהיינו מספיק רחוקים לדעתה מהצומת
כדי שילדים מעצבנים על אופניים שחוזרים מלגנוב פוסטרים מתחנות
אוטובוס לא יפריעו לנו, ואז היא אמרה לי לשכב, והרימה לי את
החולצה, והתיישבה לי על הבטן. לא היה לה כלום מתחת לחולצת
המטאליקה, כלום. היא התחילה לחרוש לי את הכרס קדימה אחורה,
ואני, כולי חלול מחרמנות, יכולתי לחשוב רק על הדבלול של המוך
שיושב על בטוח בחור של הפופיק שלי ועל זה שעוד מעט, אבל עוד
מעט, יגיע מישהו ויראה אותנו. הסתכלתי לשמים והייתי פתאום בטוח
שאלוהים מסתכל עלי חזרה.
 כל הדרך הביתה ניסיתי לחשוב איפה נמצאים המצעים למיטה הכפולה
בחדר האורחים, אבל לילית לא מיהרה לשום מקום. עברנו דרך הצומת
החדש, ליד חורשת האקליפטוסים שמאחורי בית-הספר היסודי הישן
שלי, והיא רצתה שניכנס. השער הראשי היה נעול והיתה מעליו גדר
תייל, אבל מאחורה מצאנו שער פתוח ליד סככת האופניים. הסתובבנו
בפנים, במגרש איפה שהיו משחקים בגוגואים, וליד הסולמת איפה
שמישהו סיפר לי פעם איך הוא חולם באמצעות מדיטציה מיוחדת
חלומות אירוטיים בהם הוא שוגל ומעבר את כל היפות של הכיתה,
ומאחורי חדר-עיון איפה שהבוגרים כבר שנים כותבים את שמות שלהם
בגרפיטי ולמרות כל הסיודים המחודשים, ההנהלה עדיין נותנת לקיר
ההוא את הכבוד הראוי לו. לילית רצתה שנחפש את השם שלי, אבל
אמרתי לה שלא כתבתי אותו, אז הלכנו.
 עלינו ברחוב לעבר הבית שלי, ובפינה לילית ראתה דרך עפר ושאלה
מה יש שם. אמרתי שיש שם רפת והיא דרשה שנלך לראות. בצד אחד של
הדרך היתה חומה לבנה ארוכה-ארוכה שהסתירה איזו וילה עם חצר
בגודל מגרש כדורגל, ובצד השני היה שדה עם פרות. הפרות עמדו
נורא קרוב אלינו, כתמים עצומים ונושמים של שחור ולבן, והשמיעו
נחירות רכות מעבר לגדר הנמוכה. לילית נתנה לי יד והמשכנו עד
למטה, איפה שדרך העפר התחברה לרחוב שמוביל לבית הקברות, שם
פנינו והתחלנו לאגף חזרה אלי.
 פתחתי את הדלת, כיביתי את האזעקה והכנסתי אותה פנימה. עלינו
למעלה ועד שחזרתי עם המצעים, היא כבר פתחה את המיטה המתקפלת
ועלתה עליה, נשענת עם המרפקים על אדן החלון, כפות רגליה
השחורות מופנות כלפי.
 "מי גר ממול?"
 "אני לא מכיר אותם," עניתי, מציץ בחומות הגבוהות, "אני יודע
רק שלזה מימין יש כלב דני נורא יפה ושזה משמאל הוא יבואן
מכוניות ושהמזגן שלהם מרעיש כמו בואינג כשהם מפעילים אותו."
 היא עזרה לי לפרוש את המצעים. "פעם גרו שם אנשים אחרים, ובת
שלהם היתה איתי בגן וביסודי. לא היינו ממש קרובים אבל בכיתה ד'
היא הציעה לי חברות ופעם באיזו מסיבה השתתפנו בתור זוג בתחרות
דיסקו ולקחנו מקום ראשון, כניראה בגלל שהיינו הכי מגוחכים. היא
היתה קטנה ואני הייתי ז'לוב מגושם והיא תיכננה מין כוריאוגרפיה
כזאת שאני כל הזמן מניף אותה."
 "אתם בקשר?"
 "היא מתה כשהיינו בי"ב. היינו בבתי-ספר אחרים ולא דיברנו
כמעט כל התיכון, אפילו שהיא היתה פה ממול. קצת לפני שהיא מתה
אמא שלי אמרה לי שהיא חולה ושאולי כדאי שנבקר אותה, אבל
כשהלכנו לשם זה כבר היה לשבעה."
 היא סידרה את הפינות של הציפית והשתרעה על המיטה, גבה לקיר.
מעל ראשה, השמיים הכחילו בחלון.
 "אתה יודע שלא היה לה חבר."
 "מה?"
 "אף פעם. מתה בגיל שמונה-עשרה ואף פעם לא התנשקה, לא
ברצינות."
 "אוי."
 "בוא הנה," היא אספה אותי לחיקה והתחילה ללטף לי את השערות,
"אל תגיד לי שלא חשבת על זה. הרי לכם הגברים יש הפנטזיה הזאת
להשיג זיון מתוך רחמים, לא? אתה כבר חשבת פעם-פעמיים מה אם
היית פתאום מקבל סרטן או נידבק באיידס, טוב אולי לא איידס
למרות שזה נורא אירוני, אבל נניח שאתה פתאום מפתח משהו סופני,
אתה רוצה לדעת אם זה מגדיל את הסיכוי שמישהי תרחם עליך ותעשה
לך טובה, נכון? טוב, תשכח מזה. אתה לא מכיר מישהי שזה יעבוד
עליה."
 לא אמרתי כלום.
 "וכשאתה חושב על זאת ממול, הדימיון שלך לוקח אותך לכיוון
ההוא אבל הפוך, ואתה רוצה לדעת אם היית עושה לה טובה, אם היית
יודע, ואם היא היתה רוצה. הרי בכיתה ד' היא רצתה."
 הגרון שלי היה נורא יבש.
 "מה את רוצה ממני?"
 "ביס." היא נשכה לי את הגבה, צוחקת. "אתה יודע שהיום יום
כיפור האחרון? הם סוגרים. אני חושבת שתוך כמה שבועות, מקסימום
עד חנוכה, הסיפור הזה ניגמר. לא יודעת מי הם יביאו, לי אף פעם
לא מספרים כלום, גם לא ממש מתי, אבל בוא נגיד שלהערכתי את
העונה החדשה של 'חשיפה לצפון' אף אחד פה כבר לא יראה. אתה עוקב
אחרי?"
 קימטתי את המצח.
 "היום בערב הוא סוגר את הספרים. זהו. גמר חתימה. ואתה, עם
ברבקיו סטייק לבן וחירמונים בכביש, אתה עדיין בעמוד הנכון
להיות בו, כי אתה שומר את כל החרא שלך בפנים. עומד לך שאתה
קורא כתבה על אונס אבל אתה מפחד לגעת לבחורה ביד בלי רשות. אתה
בולע בוידאו זוועתונים ספרדים ופקינפה אבל כשאתה רואה בחדר
ג'וק אתה תופס אותו במחוש וזורק אותו לחצר. אתה חושב שאם תינעל
את הכל בפנים הכל יהיה נופת צופים, אבל רק שתדע, שאתה חפרת לך
ככה את הבור. כי כשאתה סוגר את עצמך, אתה לא רק מונע מהחרא שיש
לך בפנים מלהתערב בחרא שיש בחוץ, אתה גם מנתק את עצמך מהשאר.
לא איכפת לך מהעולם, כל עוד אתה יכול להשאר בבועה שלך, בגלל זה
הידידה שלך מתה בלי לדעת בכלל אם אכפת לך ממנה."
 "את נישמעת כמו אודטה דנין, אבל את בטח מבינה. זה שאני
בן-זונה אגוצנטרי עושה אותי בן-אדם רע?"
 "אלף, אודטה שוורץ, בית, לא. אבל מה שאתה מפספס זה, שאם הרפש
נשאר בפנים, הוא מתחיל לתסוס, ואז אם הוא יצא, הוא יהיה מסריח
יותר משאתה מתאר."
 היא העבירה יד על הלחי שלי ונחנקתי. האצבעות שלה היו קטנות
ולבנות פתאום. הסתכלתי עליה וראיתי שהשיער שלה כבר לא היה
שחור, והפנים שלה גם השתנו לגמרי. נתתי צרחה שהעירה את כל
הבית. כשאמא שלי רצתה לדעת מה אני עושה בחדר האורחים במקום
בחדר שלי, כבר נשארתי לבדי לתת לה הסברים.
ויתרתי על ארוחת בוקר וטסתי לבית הכנסת.