קוראים לו עובדיה והוא ילד עם משקל, משקל של עולם מתפורר והוא
אפילו לא ידע שהוא סוחב על כתפיים קטנות את כל הגורלות. עובדיה
הוא ילד מלאך, מים שמנקים את האבק והוא רק רצה להיות. בסוף
סיפור עיניים נפקחות אבל הרבה מילים יש עד אז, הרבה עובדיה,
הרבה משקל, יותר מדי. הוא עצוב לפעמים, עובדיה, והעיניים לא
משקרות. כשהוא משתתק עננים מורידים גשם, יש לו חבר למעלה, עצוב
בשבילו. אף אחד לא מצביע עליו ברחוב, הוא ילד בין אנשים, מיוחד
ברמות שבהם מיוחדות היא סוד. לפעמים, אבל, הוא יושב מול חלון,
מסגרת לתמונה, רואה משהו שרק הוא רואה וברגעים כאלו יש מי
שמזהה, יש רגעים קסומים. איך יכול ילד קטן לסחוב עולם? דווקא,
רק ילד קטן יכול, זו התמימות.

קוראים לו עובדיה והוא ילד לקסם. לפעמים זה פשוט לא מספיק. קשה
להיות שליח של בורא עולם, אוצר בתיבה חלודה במעמקי מרתף באי
שודדים. לחיות באגדות ובמשלים זה מקום טוב לחולמים אבל עובדיה
הוא ילד, מעדיף ארגזי חול על מרתפים. הוא צוחק במגלשה והשמש
מחייכת, היא מכירה את הסוד שלו, משתפת פעולה.

קוראים לו עובדיה והוא עולם. מחזיק בתוכו את כל העצים, את כל
העונות, עלים נושרים בתוכו, הוא עובדיה של סתיו. כל הדרכים
מובילות אל הלב שלו, כל האנשים בדרך. ים של געגוע, חול מזהב,
כי עובדיה הוא קיץ, הוא כל מה שחופש אמור להיות. וכשבחוץ
רועמים רעמים והברקים מעירים לרגע את כל הפחדים, עובדיה הוא
ביטחון של שמיכה חמה, אהבה של גשם. חורף, עובדיה, זו העונה של
גשם על החלונות, כשכולם שותקים כי הטבע צועק. אבל הכי הוא אוהב
את האביב כי באביב כולם נולדים מחדש. עובדיה הוא שדות, זה לא
קל להיות עובדיה, אבל יש לו מרחבים וזה הרבה שווה יותר מכל דבר
אחר. יש לו אינסוף.

קוראים לו עובדיה והוא תמימות. כי עובדיה הוא ילד.