הוא שכח שמותר לו לשכוח וככה הוא לקח איתו את העולם לכל מקום
שהוא הלך. בבטן הוא שמר את התחושות מכל התקופות ובלב הוא אגר
רגשות מכל האהבות. בהתחלה הוא חשב שבזה שהוא זוכר הוא נותן
כבוד אחרון לרגעים אבודים, כשנגמר המקום הוא ויתר על דבר אחד
בלבד, על האפשרות לשכוח. וככה הזיכרון השתלט אצלו על כל חוויה
חדשה.
היא חיה כמו דג זהב, בבועה, ברגע אחד. רצתה להעניק משמעות
לחוויות חדשות. להיוולד כל פעם לתוך עולם חדש. הזיכרון עצוב,
אפילו אם פעם כשהוא קרה הוא היה הכי שמח שאפשר. היא חשבה שאם
היא תיזכר זה יגיד רק דבר אחד, שעכשיו חבל, שברגע זה לא טוב
לה. זה לא שהיא הייתה תמימה, היה בה הרבה אומץ. אומץ לקבל את
הרגע כמו שהוא. וככה היא חיה יום ושלחה אותו לישון איתה בלילה,
לתמיד.
הם נפגשו במקרה על ספסל מול אגם. כל יום הם עברו לידו, הפעם
במקרה שניהם עצרו והתיישבו. הוא זכר את הספסל אלף פעמים. היא
חשבה שזו פעם ראשונה. הוא סיפר לה על הים שפעם ראה והיא תיארה
לו את האגם. לים שלו אין גבולות, כמו לזיכרון. לאגם יש חופים
מכל הצדדים כמו ליום. הם הבינו את המים אבל הוא לא הצליח להבין
את הסוף והיא לא הצליחה לראות את מה שמעבר. הם קבעו להיפגש שוב
באותו מקום, על ספסל מול אגם.
הוא הגיע מוקדם וחיכה לה על הספסל, חושב על אלפי סיפורים שיספר
לה. היא חלפה ליד הספסל, לידו, ולא עצרה. הוא לא ידע לקרוא לה,
והיא המשיכה. הוא לא הרגיש שעצוב לו, הוא נזכר שפעם זה כבר קרה
לו אבל כשאתה חי זיכרון גם הרגשות כבר מאבדות את הצבע.
למחרת שוב הוא ישב וחיכה לה והיא התיישבה לידו, הוא חשב שהיא
נזכרה, היא סתם רצתה לשבת. הם דיברו, היא סיפרה לו על האגם
והוא סיפר לה על ים שונה שפעם ראה. הוא עיוור, היא חירשת, הוא
אסף אותו לזיכרונות, היא חשבה שהיום הוא יום יפה. |