די.
חשבתי שנפטרתי ממך כבר לפני כמה שבועות, ואתה חוזר לך, כאילו
לא קרה כלום, כאילו שום דבר לא השתנה.
למה אתה לא מסוגל לקבל את העובדה שאני השתניתי, אני לא אותה
אחת, לא פועלת לפי מה שאתה אומר לי. אבל אתה, נדבק אלי, ולא
מרפה כאילו אנחנו קשורים אחד לשני , אתה לא חושב שאתה מגזים
קצת במקרה?
לא. כמובן שאתה לא חושב. הרי אנחנו בלתי נפרדים, ככה אתה בטח
חושב.. איזה מין אדם יוכל לחיות בלעדיך?
אתה פשוט מלא באגו שלך, שזה מבהיל.. לא צריך אותך בכל מקום.
הרי אני כבר יודעת מה תחשוב, יודעת מה תאמר, וזה כל כך משעמם.
צפוי. לא מקורי. מילא היית מסתתר מאחורי משהו, מילא, היה לך
אינטרס, אבל לא, אני מניחה שאתה לא צריך דברים כאלה... אני
תוהה איזה חלק מעוות בך נהנה מכל זה... כלומר, יש לך את אותם
הטקסטים בכל סדרות הדרמה האמריקאיות למיניהם, אותו התפקיד,
אותם המעשים, פשוט כך. הישות שלך אומרת אחריות, כאילו זה משהו
שחובה בחייו של כל אחד מאיתנו. מי אתה שתקבע מה אני ארגיש? אתה
רק המכוון, ואני מניחה שזה נורא קל להיות המכוון, שני שליש של
עבודה אני כבר עושה לך, אז אתה פשוט תשכב לך בחוף הים שלך עם
עוד כל מיני יצורים כמוך, מדי פעם תדליק את הטלוויזיה ותצפה
בחיים שלי , או לחלופין תדליק את הוידאו, תצפה בקלטות קודמות,
ותיזכר בהנאה כמה אתה חשוב למרות הכל, לכולם. לפחות היית עושה
את העבודה שלך כמו שצריך, אבל לפעמים אתה פשוט בא ומפריע לי
באמצע, ככה. בלי התחשבות. כנראה לא לימדו את הרגש הזה בקורס
המזורז שלקחת. יאמרו, שאין לי אותך. אבל יש לי אותך, גם כשאני
לא רוצה, פשוט הייתי רוצה ש.. תנמיך את המינון להכרחיות בלבד.
יש כאלה שאומרים שאתה זה רק דרך לא להאשים את עצמם. אולי.
אבל במקרה הספציפי שלי זה אחרת, אני מודעת לרצון שלי, אתה בטח
שונא את הרצון שלי, אויבך הגדול מכולם. שתדע, אני לא אקל עלייך
אף לא לרגע.
מה לעשות, מצפון יקר, קיבלת תיק קשה.