היא הייתה עייפה וממש לא התחשק לה לדבר, אבל הוא התעקש. "אתם
חברה של גנבים ותחמנים", הוא צעק, "ואתם תחזירו לי את כל הכסף
שאתם גונבים ממני". מי הוא? מה הוא רוצה? למה היא? האם "היא"
זה החברה? ואיך היא יכלה לגנוב כסף ממישהו שהיא לא מכירה? ולמה
היא בכלל צריכה את כל זה? למה לה מגיע שבמשך 7 שעות ביום, ארבע
פעמים בשבוע, יצרחו עליה, יקללו אותה, ימשבו אותה וימדדו
אותה?
היא הסתכלה על צג המחשב והמחשבות התחילו לרוץ. מאיזה גיל הכל
התחיל בעצם, ממתי היא עושה רק מה שצריך ולא מה שהיא רוצה? "בטח
אחרי הצבא", היא חשבה, "אחרי שהבנתי שבחיים האמיתיים צריך
להתפשר. "אה, באמת? ומה היה קודם לכן? האם בצבא היא לא עשתה
בדיוק מה שצריך? בטח שכן. אבל זה התחיל עוד קודם. נזכרה בעצמה
בתיכון- מה חושבים, מה יגידו, מה צריך לעשות, מה הציפיות, איך
אני נראית. האם השומנים בולטים? האם הדעות בולטות? האם הרצונות
בולטים? הרי צריך ליישר  קו עם כולם... רק לא להתבלט. ולאן זה
הוביל אותה? אנשים תמיד חלפו על פניה, על חייה. היא לא האשימה
אותם, כמובן. איך אפשר לשים לב לבן אדם ששם לו למטרה לא
להתבלט? בכך, הצלחתה הגדולה הייתה קללתה הגדולה.
או קיי, אז מה היה? ממוצעת ביסודי, ממוצעת בתיכון, לא מבריקה
ולא טיפשה. "נוחה לבריות", יש האומרים. טוב, מי היא שתתווכח
איתם? והצבא... תמיד בתלם. קצת מסדרי פאקים, קצת להגיע הביתה,
קצת לחלק את תשומת הלב בצורה שווה, שאף אחד לא ייעלב חלילה.
כשהתקבלה לעבודה הזו, אמרו לה ששירות לקוחות זה לא קל. שזה
עימותים ומעמסה נפשית. והיא, שכל חייה סלדה מקונפליקטים, חששה
קצת, כמובן. אבל מה לעשות, היא אמרה לעצמה, את סטודנטית עכשיו
וצריך לפרנס את עצמך. את הרי יודעת שאת לא הטיפוס שיברח פתאום
לאיזה חוף בהודו, רק כי נמאס לו לעבוד וללמוד... וככה זה כבר
שנה שלמה. לימודים-עבודה-בית, אחת-שתיים-שלוש במסלול קבוע
ומתוזמן היטב. ורק במשמרות הלילה, כשהיה לה קצת זמן בין שיחה
לשיחה, יצא לה באמת לעצור ולחשוב האם לא הגיע הזמן לעשות מה
שהיא רוצה. ומה בעצם היא רוצה? סיבה, בכל יום סיבה אחרת,
להסתובב בעולם כממתיקה סוד בינה לבין עצמה. מין משהו שתהיה גאה
בו ושמחה איתו, אפילו אם זה משהו קטן שיהיה חשוב רק לה. באחת
ממשמרות הלילה הפנטזיה התגבשה הייתה כמעט מוחשית, עד כדי כאב.
ממש ראתה את עצמה יוצאת מהמוקד החשוך, נטול החלונות והנשמה,
זורקת את הפלאפון בפח הקרוב והולכת ברגל לתחנת הרכבת הקרובה.
יכלה להרגיש כמעט את צביטת האוויר הקר באפה ובאוזניה ואת
הפרפרים שממלאים לה את הבטן. לברוח. לאן? אויש, למה להלאות את
הפנטזיה בפרטים כל כך מינוריים...
"...תגידי, את חרשת או סתם טיפשה?! אמרתי לך שאני רוצה את
המנהל ואני רוצה אותו עכשיו! אם את לא מבינה מה אני אומר לך,
תעבירי אותי לפקידה אחרת!" המחשבות התפוגגו והמציאות הכתה בה
בתדהמה. כן, היא עדיין במוקד נטול החלונות, מסביבה עשרות ברגים
קטנים כמוה ומהצד השני של הקו עוד לקוח צורח. היא מורידה את
האוזניה מהראש, נותנת ללקוח להמשיך בצרחותיו. קמה מהכסא, עכשיו
היא מעל כל אותם המוקדנים האחרים, יודעת משהו שהם לא יודעים.
הולכת לכיוון היציאה, עוברת את מנהל המשמרת, שצועק בעקבותיה
שכמות השיחות לשעה שלה היום היא ממש קטסטרופאלית, עוברת את
מנהלת הצוות שלה שמנפנפת בדפים שמעידים על הסקר האחרון שעשו
לה. עוברת את השומר, שכל יום ראה אותה מנגבת את הדמעות מחוץ
לדלת הכניסה בטרם הכנסה למשמרת. זורקת את הפלאפון בפח
שבכניסה,עוברת את תחנת האוטובוס, עוברת את הבית, שם יושב החבר
וסופר את המינוס בבנק. האוויר הקר צובט את אוזניה ואת אפה, היא
ממשיכה ללכת לתחנת הרכבת...