היא היתה התקווה שלו, ההוויה שלו, התינוקת הקטנה שלו, החלום
שלו, ההזדמנות שלו לחיות חיים פרועים, חופשיים מדאגות הפוקדות
את ראשו.
הוא היה המעגל שלה, המלך שלה, החבר שלה, החבר הכי טוב בעולם,
ההוויה שלה, התקווה שלה, האהבה החסרת גבולות שלה.
הם היו כל כך קשים אחד לשני, כל כך עקשנים, כל כך יפים, יפים
עד דמעות! דמעות של יאוש, דמעות של תקווה, של אושר, דמעות של
מלאכים, דמעות של אוהבים...
היא היתה הדרך שלו, הסיכוי שלו, הדרך שבה הוא לא בחר ללכת...
הוא היה הנסיך שלה, שממנו בחרה לברוח, להתעלם, אבל לעולם לא
לשכוח, לעולם לא להפסיק לחלום.
חלום של ילדה, בת 16, מופרעת, משוגעת, אחת שאין לה עקבות, אחת
שאין לה גבולות, עם כל כך הרבה אהבה מתפרצת, בוערת, שורפת...
אחת שהתאהבה במלך, כל כך קטן, כל כך שלה, כל כך חזק וכל כך
זקוק לחיבוק הזה, לחיוך הזה, לתשוקה הזאת... התשוקה לחיים!
ולא, הוא לא שכח אותה, עדיין אותו מבט בעיניו כשהוא מסתכל
עליה, עדיין אותו חיבוק מטורף שיכול להמיס פילים...
אבל האכזבה כואבת, האגו צורח, הלב נשבר. ולא, היא כבר לא
התינוקת הקטנה שלו... כבר לא, כבר לא, כבר לא...
תמיד כן, תמיד יהיה...
"וזה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך, ונמאס"...
נמאס, נמאס, כל כך כואב, כל כך הרבה געגועים, כל כך לא מתאים
ובכל זאת שורדים.
וזה בכלל לא משנה ביחד או לא. העיקר לראות את השמש זורחת על
הפנים שלך, ועליהם חיוך רחב ועיניים נוצצות.
והלוואי שיום אחד גם לך כבר לא ישארו עקבות... ואתה תראה כמה
יפה העולם יכול להיות...
ואולי, אולי אני לא אחווה את זה יחד איתך, ואולי הלב שלי יבער
אז במקום אחר.
אני תמיד איתך, בלב ובנשמה. בלי כבוד ובלי משחקים - רק
התחושה.
אתה המלך הקטן שלי, בלי גבולות ובלי עקבות... דמעות של אושר
בעיניים שלך...