"גם אם שוב אעצום את עיני
השמש תזרח
כולם יחיו פה טוב גם בלעדיי"
הרגשתי ככה לפעמים.
מין הרגשה כזאת שלאף אחד לא אכפת ממני באמת.
שהכל העמדות פנים. הצגות.
אולי בעצם כל העולם הזה הוא בדיחה לא טובה שמישהו המציא כדי
לצחוק עלינו.
חשבתי מה יקרה אם פתאום אני אמות.
"השמש תזרח..."
אם מישהו יבכה עלי, יתגעגע.
"כולם יחיו פה טוב גם בלעדיי..."
כל מיני דברים שקרו לי גרמו רק לחשוב על זה יותר.
אם לחיים יש טעם בכלל.
איזה סיבות כבר יש לי להיות פה.
האמנתי שאני לא היחידה שחושבת על הדברים האלה.
עכשיו אני יודעת שאני לא.
היא מתה והיא כבר לא תחזור יותר.
"זה לא שאני לבד..."
לא האמנתי שאני מסוגלת לקחת את המחשבות האלה צעד אחד קדימה.
אבל היא כנראה האמינה.
היא רצתה.
"אין אף אחד..."
חשבתי שאני מבינה איך אפשר להגיע למצב הזה.
אבל אחרי שהיא כבר לא פה.
אני לא באמת מבינה.
"אין אף אחד..."
את חסרה לכל כך הרבה פה.
אני חושבת איך עשית את זה לעצמך.
חשבתי שאני מבינה.
רק כשזה קורה באמת מבינים.
רציתי להגיד תודה.
את בטח לא מבינה למה.
לא אומרים תודה למישהו שמת ככה.
אבל בכל זאת.
עזרת לי להבין.
"אני אחלום לנצח..."
מתגעגעת.