הולך אחורה, בכפר של סגול.
בטון מתחיל לקרוס, שולח רגליים לאחור.

עוצם עיניו, פוקח אותן, עצים פורחים בסגול.
שמשות מתנפצות, שמשות נבראות, גלים של קור.

עוצר בהתנפצות גל, חיוך שובה אותי.
בטון חצי קורס, אשה חצי נופלת.

שפתיים אדומות מדם, באמצע כל הסגול, לוגם מהיין.
ים, גלים רצים לאחור, עומד בו, שבוי בחיוך.

השפתיים נשפכות לים, הופכות אותו לאדום.
הגלים נרגעים, חצי כורע, שלא להירטב.

שותה, כל כך צמא, צמא לשפתיים.
צליל חד, עובר לעל, נוסק לקרב, מנפץ ומפזר.

האדם לאדמה, צמאונו הופך לים.
שהרגשות ישארו בכפר, הכל חדש, יפה בסגול.