בשבועיים האחרונים אני קורא ספר על השפה העברית שכתב איזה
רוביק משהו. ניסיתי לדמיין איך הוא היה כותב את הפתיח למסה זו.
אני חושב שזה היה משהו כזה -

"טעם" היא מילה רבת משמעויות בשפה העברית. במילון אבן-שושן
מופיעים שישה פירושים ועוד עשרות צירופי מילים המכילים את
המילה טעם. בין הפירושים - טעם בעניין אוכל (מר, מלוח, חמוץ
ומתוק), טעם כאחד מחמשת החושים, טעם כתכלית ("מה הטעם בזה?")
ואפילו הפיזיקה המודרנית העשירה את המילה טעם כאשר הוחלט לכנות
את סוגי הקווארקים השונים בשם "טעמים". משמעות נוספת היא דגש
בהגיית מילים.

ועל המשמעות הזאת רציתי לדבר אתכם. חשבתם פעם מה זה באמת טעם?
מה זה אומר בפועל? הטעמת מילה נעשית על-ידי מרווח הצלילים בה.

ניקח לדוגמא את המילה "ראשון". שימו לב להבדל בצלילים -

איזה מקום הגעת? ראשון.
מאיזה מקום הגעת? מראשון.
אתה הגעת ראשון?!
אתה הגעת מראשון?!
אה! אז אתה גר בראשון,
אז למה לא אמרת...

ויש עוד. נסו ותראו. אפשר גם לשכלל את זה. אפשר אפילו לדחוף
שלושה צלילים לשתי הברות, למשל - לה נמוך-סול-מי, שנותנים
הרגשה של תמיהה. "ראשון?! אתה בטוח?"

עכשיו למה זה מעניין, ובמיוחד את קהל המוזיקה הישראלית?

מפני שדיבור, גם ללא מנגינה, הוא בעל צלילים ומרווחים.
המרווחים בצלילים באים לידי ביטוי לא רק בתוך המילים, אלא גם
בין המילים במשפט.

אבא: "אתה לא הולך למעין, אתה הולך הביתה!"
רועי: "אתה הולך הביתה!"

מרגישים את ההבדל?

השאלה היא איך אפשר בכלל להלחין משהו, אם לכל מילה במשפט ולכל
הברה במילה יש צליל וקשר לכל ההברות שמסביבה?

למשל ניקח את המשפט "אני לא מאמין בזה" -

           ל-
    ני    
               א            -מין  
א-                    מ-א            ב-
                                             זה  

אני ממש מתפלל שזה יצא טוב. שעות שאני מנסה לשרטט את זה. בכל
אופן זה לא גרף אחד לאחד (למרות שכמתמטיקאי אני נאבק בדחף
לתרגם את זה למטריצה) אבל זה שרטוט סכמתי של עליות וירידות
במשפט. לכל מילה יש הטעמה ולמשפט עצמו יש את מילה המפתח -
"לא".

בקיצור אני רואה שלושה פתרונות אפשריים למצב:

א) פתרון בגישת ה-"סמוך" הישראלית

מתעלמים לגמרי מההטעמה, לא מתפשרים על המנגינה, ומצדם שאליעזר
בן יהודה יתהפך בקברו ושאבשלום קור יעשה סלטות בסלון. "אל
תדאג, יבינו מההקשר, סמוך עלי".

דוגמא בוטה - "אני לא מוותר ולא פוחד מהסיכונים" (סיכונים
במלעיל) הדג נחש - לא מוותר.
דוגמא פחות בוטה - "מוציאים סיגריות" ("מוציאים" בהטעמה שאין
לה אפילו שם בעברית) תיסלם - מעשנים ביחד.

ב) פתרון "תן לו בניואנס"

זה קצת יותר נוטה למדע בדיוני. כמו שיש מרווחים בצלילים (אפשר
למצוא לזה קיצור? ממש נמאס לי לכתוב "מרווחים בצלילים" כל
הזמן! זהו! מעכשיו זה מרצ"לים) בין הברות ומרצ"לים (רואים?)
גדולים יותר בין המילים, אפשר אולי להרכיב על זה מנגינה עם
מרווחים עוד יותר גדולים באופן שאף אחד מהצדדים לא יפגע. זה לא
נשמע כמו רעיון כל-כך ברור מפני שזה לא. תחשבו על השורה של
גזוז "יש עליות בירידה". משהו כזה.

המרצ"לים בהברות יהפכו לחסרי משמעות לעומת המנגינה, אבל מספיק
משמעותיים בשביל לתת טעם למילים. אולי זה יכול לעבוד טוב יותר
בג'אז, שהוא סגנון שנוטה יותר למרווחים עצבניים בין התווים.
נחזור למציאות -

ג) הפתרון הקוונטי

הפתרון השלישי והאחרון להיום. דמיינו לעצמכם שראש האקדמיה
ללשון העברית היה כותב שיר לאחיות פיק. הוא בטח לא היה מוכן
להתפשר על הגיית המילים כדוגמת פתרון א, ומצד שני, ספק אם יש
לשרונה ודניאלה את היכולת לשיר בצורה מדויקת מספיק בשביל ליישם
את פתרון ב (או איזושהי יכולת לשיר. בכלל).

במקרה כזה יש רק פתרון אחד. צריך להתאים את המנגינה למילים. אם
הפיקיות (פיקיות, פיקסיות, פוקיות... למי אכפת?) תכננו לשיר
דו-רה-מי על חשבון המילה "נוסעת" למשל, וזה פשוט לא מסתדר, הן
יאלצו להתגמש לכיוון דו-רה-דו או משהו דומה בכדי ליצור הטעמה
נכונה. היתרון הגדול של השיטה הזאת הוא שבניגוד לפתרון א' אף
אחד לא יוכל לדעת אילו שינויים נעשו במנגינה לצורך העניין.
אגב, דווקא יאמר לזכותן של הפקקיות שהן בדרך-כלל מדגישות עד
כאב את ההברה הנכונה ("אני שומעת את השיר הזה ומשתגעת").

ואם כל זה עדיין נראה לכם חסר משמעות, קחו שניה לעיין בביטויים
הבאים -

האנס פיתה עם חומוס את קורבנותיו
טל רצה 2000 מטר, אבל קיבל רק 1000
כאיש בודד, כלב משוטט באפלה, מחפש אהבה

ויש עוד:
אכלה-אחלה, ערק-עארק, קפא-כאפה, נסע-NASA, נער, נעץ, סחף,
נעל, שתה...

כרגיל אין מסקנות, רק חומר למחשבה. תלעסו, תעכלו, ותגידו לי
איך זה יצא. טעים?