צרחה מצמררת פילחה את האוויר.
אנשים לא מטיילים במרכז העיר.
עוד אחד, עוד עשרים, ארבעים, חמישים
אנשים נעלמו לעולמי עולמים.
עוד זקן, עוד תינוק.
אין בבית כבר צחוק.
עוד קבוצת תיירים.
טרוריסטים יורים.
אמהות ששותקות, ובשקט בוכות.
אבות מסננים קללות עמומות.
הלכו הבנים, הלכו הבנות.
וברקע נשמעות יריות.
חייל שנופל, ואם מתמוטטת.
עולם נהרס, החרא שולטת.
בן אדם שנחטף,
מה יביא המחר?
תינוקות נולדים
לעולם אכזר.
כבר איבדו אמונה הרבה אנשים,
שבוכים בלילות שנים על שנים.
עוד אישה נחנקה,
עוד תנועה מאומצת.
עוד יד מקוללת
על ההדק לוחצת.
כמה פשע, גנבה, רציחות בדם קר
זיכרונות של תמונות ושל מה שאמר.
יד גוססת שולחת לטיפה אחרונה,
בכל בית ועיר משתוררת שנאה.
מי יודע, אולי תטייל ותמצא
עוד בן אדם שהפכו לקציצה
נמאס כבר לדאוג לילדים הקטנים,
בתמימות לחנות שממול הם הולכים.
נפגעים, נשרטים, נפצעים, נחטפים
כן חוזרים, לא חוזרים, הצילו אלוהים!
עשה שייגמר הרשע בתבל
ונוכל שוב בשקט ברחובות לטייל.

הרגשה של סיוט, של חלום מבועת
אל תהום עמוקה אני נופלת לאט.
אין שום איש בסביבה,
מי יגיש לי עזרה?
עייפה, והגוף שלי יגע.
מרחוק קול אשמע, התקווה נדלקה
בן אדם ממשי מתקרב לעברי-
אך זה לא אמיתי
זוהי רק אשלייה
לבדי, כבר מתחילה להשתגע.

הנשמה קשורה בגוף
תקועה בתוך הגוף שלנו.
וכל כאב פיזי קטן
גורם לאבל בלבבנו.
בעצם מה זה משנה
שישפכו דמים רבים
ורק העצב השחור
מזכיר את אלו שמתים.
הגוף נפגע ועוד כאב
ממלא בשקט את הלב
הכל נגמר הכל עבר
לבריאות הגוף רעב.
אבל עוד דם ועוד טיפה
הם נשפכים ונשפכים
יורדים יורדים בטיפטוף קל
הגוף ימות לעולמים.