אתמול פתחתי את העיניים והסתנוורתי מקרני שמש בוהקות. שמעתי
ציוצי ציפורים מהחלון. התחלתי לפחד. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה
רק חלום רע ושתכף אני אקום שטוף זיעה, אבל עמוק בפנים כבר
ידעתי שאני ער. צבטתי את הירך שלי, שפשפתי את העיניים אבל כלום
לא עזר. כמה שלא ניסיתי להתכחש לבסוף הייתי חייב להכיר במציאות
- החיים יפים. רק מלחשוב על זה עלו לי דמעות. זה לא יכול
להיות! למה דווקא אני? ניסיתי כל כך... שתיתי אלכוהול בכמויות
מסחריות, עישנתי בלי הפסק, לקחתי כל סוג סם אפשרי, הקשבתי לבוב
דילן, כיביתי על עצמי סיגריות, ישנתי כל היום והייתי ער רק
בלילות, הזדיינתי עם כל דבר שזז - בלי קונדום, שנאתי את כולם,
שנאתי את אלוהים, שנאתי את עצמי. ועכשיו... שבע בבוקר, ובא לי
להתקלח ולצאת לריצה. בא לי לחפש עבודה, לשלם שכר דירה, להתקשר
להורים ולמצוא אהבה. אני צריך עזרה. טיפול פסיכולוגי, כדורים,
משהו שיוריד לי את החיוך המזדיין הזה מהפנים.
הלכתי מהר למטבח וסיימתי בלגימה אחת את הבקבוק וודקה שנשאר
מאתמול. פתחתי את המקרר והוצאתי משולש פיצה קר, אבל כל מה
שהתחשק לי באמת היה מקושקשת עם סלט כמו של אמא.
לא ידעתי מה עובר עלי. מצאתי איזה עיתון ישן וחיפשתי את המספר
של "בלונדינית לוהטת". התקשרתי אליה והיא אמרה שהיא לא עובדת
בדרך-כלל בשעות כאלו אבל תמורת חמישים ש"ח נוספים היא תעשה לי
ג'סטה.
כעבור ארבעים וחמש דקות שמעתי צלצול בדלת. ידעתי מיד שזו היא
כי אף אחד שמכיר אותי לא היה מעז לבוא בשעה כזו. פתחתי את הדלת
ומהר מאוד הבנתי שהיא לא בקטע של משחק מקדים. אמרתי לה שאין לי
קונדומים, שאני לא טיפוס זהיר, והיא מיהרה לשלוף אחד מהחזייה.
היא רכנה לעברי והחלה לנשק לי את הצוואר כשהבחנתי בקעקוע הקטן
על כתפה השמאלית. זה היה קעקוע של מגן דוד. שאלתי אותה אם היא
לא חושבת שזה מוזר לעשות קעקוע של מגן דוד כי לפי היהדות אסור
לקעקע את הגוף. היא אמרה לי שזה לא נראה לה מוזר ושהיא עשתה
הרבה דברים בחיים שלה שנוגדים את הדת אבל היא בכל זאת מאמינה
באלוהים ויודעת שאלוהים אוהב אותה.
כשהיא הלכה - ישבתי וחשבתי לעצמי אם יש אלוהים, ואם הוא אוהב
גם את "בלונדינית לוהטת", אז יש סיכוי שאוהב גם אותי לא? בדיוק
באמצע מחשבה לא טיפוסית זו פעמון הדלת צלצל שוב. חשבתי שהיא
שכחה משהו אבל כשפתחתי עמד מולי בונדי מהדירה הסמוכה. "מי זאת
שיצאה הרגע?" הוא שאל "סתם מכרה ותיקה" עניתי. "תגיד יש משהו
עליך?" בונדי הנהן ואמר שהוא כבר חוזר. כעבור חצי שעה וחמישה
ראשים  שאלתי את בונדי "תגיד, אתה חושב שאם יש אלוהים הוא אוהב
אפילו אותי?". "בטח" הוא ענה לי "אלוהים אוהב את כווולם!"
הפעלתי את המערכת והעברתי לשיר "hollis brown". הפלתי עוד ראש,
נשכבתי על הספה ומלמלתי לעצמי עם חיוך רחב על הפנים "בונדי,
החיים מסריחים".