הוא קם לעוד בוקר שטוף שמש. הציפורים כבר צפצפו בשמחה בגן
הירוק שבחצרו של בן. שעון הקיר הגדול כבר הראה 11. בן קם
באדישות מהמיטה וחצי החדשה שלו, ופסע בצעדים כבדים לחדר
השירותים.
נדמה היה שזה הולך להיות עוד יום רגיל של בטלה בחופש הבלתי
פוסק. המקלחת המהירה העירה אותו, והוא חזר לחדרו עם חיוך קל על
פניו. הוא הדליק במהירות את המוסיקה במחשב, והתחיל לבחור בגדים
ולהתלבש.
הוא כבר התחיל ללבוש את מכנסי הג'ינס האופנתיים שלו, כשהתחיל
השיר שהוא כ"כ אהב ועם זאת כ"כ שנא. "רומיאו ויוליה" תמיד גרם
לליבו של בן לפעום מהר יותר.
הדמיון בין השיר לבין עברו היה פשוט בלתי יאמן, הוא תמיד חשב
שהשיר נכתב עליו.
כמו תמיד, כשהתחיל השיר, הוא הפסיק לעשות כל מה שעשה, זמזם את
השיר, ניסה לשיר יחד עם הזמר, את המילים הבודדות שזכר וחשב,
נזכר ביוליה שלו.
הוא לא קרא לה כמו כולם- יוליה. הוא תמיד קרא לה ג'ולייט. הוא
אהב את השם יוליה, אבל משהו בג'ולייט עורר בו חיוך. אולי היה
בזה עניין נוסטלגי, אבל ככה הוא רצה, ויוליה לא התנגדה.
הם היו מאוהבים. הם היו ביחד שנה וחצי. הם הספיקו הרבה.
בן היה חושב הרבה על יוליה שלו. הוא תמיד אהב להיזכר בנסיעה
שלהם לאילת, בחמשת הימים המדהימים שלהם ביחד. אחרי שכנועים
רבים, ומאות הבטחות שהכול יהיה בסדר, הצליח לשכנע את הוריו
שיתנו לו את האוטו. למרות שהאוטו התקלקל עוד לפני שהם יצאו
מהעיר, זה לא הפריע להם לסוע לשם 4 שעות באוטובוס, ובכל זאת
ליהנות איכשהו מהנסיעה.
בן לא ציפה לזה. יוליה הרי כל הזמן אמרה לו כמה שהיא אוהבת
אותו. היא נשבעה לאהוב אותו עד סוף החיים. גם בן הבטיח הבטחות
כאלו, אבל כפי הנראה בן לא היה מספיק. יוליה הייתה צריכה את
הרומיאו שלה, וזה לא היה בן.
בן בחיים לא יישכח את עיניה של יוליה שלו ברגע שהוא נכנס לחדר
שלה, והיא הייתה שם, איתו. היא נתנה בו מבט שהשתנה כל הזמן.
שנייה אחת זה נראה כמו מבט מצטער, מתבייש, ופתאום השתנה למבט
בטוח, מבט שהראה שהיא שמחה שהיא עשתה את מה שעשתה. כאילו, שזאת
הייתה הדרך שלה להפטר ממנו, ואז שוב אותו מבט מצטער וחוזר
חלילה.  בן הביט בה, ואז בו, במאהב, במבטו האטום. הוא פשוט עמד
שם. לא נקט עמדה, לא אמר כלום, לא עשה כלום. כמו פלקט.
שוב בן הביט בעיניה, שנאה קלה פשטה את עיניו. הוא הסתובב על
עקביו, בלי לומר מילה, והלך.
הוא סרב להאמין שזה היה אמיתי. הוא חשב שזה סתם חלום מטופש.
רק בבוקר, כשהוא מצא את עצמו לבוש בבגדי אמש, הוא הבין שהסיוט
בעצם היה אמיתי.
היא ניסתה לדבר איתו, אבל לא היה לה שום דבר חכם להגיד. היא אף
פעם לא התבלטה בחוכמתה, היא הייתה פשוט יפה.
הרבה פעמים בן שאל את עצמו מה רע בו, למה הוא עשתה את מה
שעשתה. אז נכון שהוא לא ידע לכתוב שירי אהבה מרגשים, ובטח שלא
לשיר אותם. ונכון שהוא לא היה רומנטיקן גדול, אבל הוא ידע
להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, והוא היה חכם, וגם הרבה
פעמים הצליח להצחיק את יוליה שלו, למרות שהוא כבר לא היה בטוח
שזה היה צחוק אמיתי. ג'ולייט כבר לא נראתה כמו ג'ולייט, אלא
כמו סתם יוליה. כפי הנראה בן לא היה הרומיאו שיוליה רצתה. היא
רצתה סוג אחר של רומיאו.
בן כבר מזמן הפסיק לבכות על יוליה שלו. חודשיים כבר עברו,
ועכשיו הוא רק היה מעלה חיוך קל כשהיה נזכר בשנה וחצי שלהם
ביחד.
הוא היה קצת מאוכזב, אבל רק קצת.
יוליה כבר החליפה את הרומיאו לרומיאו אחר. וכל רומיאו חדש גרם
לבן להרגיש טוב יותר, כי כך הוא הבין שבעצם זה לא היה סיפור
רומיאו ויוליה אמיתי ביניהם, אלא סתם סיפור, יותר דומה לסטוץ
ארוך.

השיר כבר מזמן נגמר, ובן כבר מזמן היה לבוש בג'ינס האופנתי
שלו, ומצב רוחו שוב עלה. הדמות במראה נראתה טוב מתמיד. הוא
נראה שונה פתאום. טוב יותר, שמח יותר. חיוך גדול עלה על פניו.
הוא יצא מהבית.
בעולם בו כל אחד מוצא לו את היוליה שהוא רוצה, וכל יוליה בוחרת
את רומיאו שלה, גם הוא יצא לחפש לו יוליה חדשה. הוא כבר מזמן
הפסיק להאמין שבאמת לכל יוליה יש את הרומיאו שלה, ולכל רומיאו
את היוליה שלו, ורק שלו, אבל מי יודע, אולי הפעם הוא יפגוש את
הג'ולייט האמיתית שלו.