בדימיוני היא כבר כאן. קר בחוץ והיא מאחרת. אולי לא תבוא? לא
רוצה להיכנס פנימה, צריך אוויר. צריך לראות אותה - צריך לראות
אותה עכשיו! את הפנים שלה, את העיניים שלה. אומרים שהעיניים הם
הראי לנשמה, אבל אני - יש לי ניסיון, אני לא מאמין בכך.
העיניים הן רק בבואות של רגע, אפילו לא הראי עצמו - והן כמעט
תמיד מטעות. הנה היא מגיעה! אין ספק, העיניים שלה תמיד הכי
מדהימות בעולם, מחזירות אור מפנסי הרחוב, נוצצות עד לכאן. אני
מחייך אליה. לא העיניים אלא שפת הגוף היא זו שלא ניתן להסתירה,
היא זו שמקרינה את הרגשות כלפי חוץ, היא הראי האמיתי וכצפוי,
היא קרה, עצורה, הססנית. היא מחזירה חיוך. התחבקנו חיבוק כפוי
ועמדנו אחד מול השניה, השפתיים קרות, הלשון נחבאת. בלעתי את
רוקי, והנה שפתיה נפתחו.
"זה לא ילך, נכון?" ספק אמרה ספק שאלה. תמיד היה לה יותר אומץ
ממני. "לא יודע". הנה, הוכחה. למה אני לעולם לא אומר מה שאני
באמת חושב? אפילו לה. במיוחד לה. מגיע לה. דימיתי לראות אכזבה
בפניה. שתיקה לא נעימה החלה ללבוש צורה, ואני הזדרזתי לגרש את
השד. "בואי ניכנס, נדבר..." אמרתי. "קר בחוץ". אני, עם ידיים
בכיסים. מחכה פה כבר עשרים דקות. היא, עם ידיים שלובות,
מכווצת, הרגע הגיעה ('באיחור אופנתי' חשבתי לעצמי במרירות).
שנינו קפואים, שניות ארוכות עוברות ללא תנועה. הפנס מעלינו כבה
לפתע ומיד נדלק מחדש, כאילו מנסה לעורר אותנו לפעולה.
"באמת ממש קר פה" סיננה, ונכנסה פנימה. רציתי לחבק אותה, לחמם
אותה. פחדתי לגעת בה שוב. נכנסתי אחריה.

בדימיוני פסענו החוצה מחובקים, הזמנו מונית, וידענו שהכל חזר
לקדמותו. היא התיישבה והורידה את מעילה, חושפת את תווי גופה.
"גוף הגיטרה שלי" קראה לו כשחשפה אותו לראשונה מולי, חסרת
ביטחון כביכול, ואני אמרתי שאם כל הגיטרות נראות כך, מחר אני
קונה אחת ולומד לנגן. "חבל, ואני קיוויתי שאתה כבר יודע" נאנחה
בתיאטרליות. תמיד היתה שנונה ממני. המלצרית הגיעה, מחזיקה שני
תפריטים.
"הפוך בבקשה" אני אומר בלי לפתוח אותו, מביט במלצרית ומחייך.
"תה רגיל" היא מבקשת, מביטה בי וקמה. "עוד רגע אני באה, אני
קופצת שניה לשירותים". "כן, נראה לי שגם אני צריך". פסענו
לכיוון המשותף בשתיקה, והתפצלנו לחדרים המוקצים לנו, לחוד.
כמעט וקרסתי בפנים, הברות הסתובבו בראשי ולא התחברו למילים
בעלות משמעות. לאחר מספר דקות של ייסורים מילוליים נשמתי עמוק
ויצאתי מהתא. היא כבר ישבה ליד השולחן, שקועה בסלולרי שלה,
כנראה שולחת הודעת אס.אמ.אס. 'מעניין אם היא עלי' חשבתי,
התיישבתי ומיד עטתי על כוס הקפה שחיכתה לי, כאילו היתה זהב.
זהב המאפשר לשנינו לשבת בשתיקה שניות נוספות, מאפשר לי לגבש
מחשבות, לנסח מחדש מילים חשובות שהוכנו בקפידה אך התאדו
למראיה.

בדימיוני החזרתי אותה אלי בשני משפטים. הקפה מר לי מדי, הוא
נתקע לי בגרון. חבל שלא הזמנתי משהו אחר. כל דבר אחר. היא כבר
סיימה עם הסלולרי. השתיקה בינינו דחוסה ונוראית, ופתאום הכל
מתבלבל לי שוב, אני מרגיש שאנחנו בעין סערה שמערבלת את עשן
הפאב ומעוותת את אווירת הג'ז השמחה שסביב, עושה 'דווקא'
ומגבירה את ווליום השיחות שסביבנו - זורקת אותם עלינו, אותנו
עליהם, אותנו על הקיר שבינינו, מנצחת על דיסוננס ללא קול. אני
מפחד לנסות ולשבור אותו ומוצא את עצמי שוקע עמוק יותר לתוך כוס
הקפה. "סליחה שאיחרתי. חיכית לי הרבה זמן?" שאלה בנימה שנדמית
לי כנונשאלנטית, מפזרת את הסערה לגמרי לבדה בקלילות מעוררת
קנאה. "קצת," כחכחתי בגרוני "5 דקות, לא נורא" שיקרתי.  שוב.
עדיף היה להמשיך ולשתוק.
"סליחה" אמרה. "באמת לא נורא" הזדרזתי לענות. שתקנו מספר שניות
שנדמה כנצח. התכוונתי לספר לה הכל, באמת, אבל לפתע היא הסתובבה
לאחור, הוציאה את הארנק והניחה שטר של עשרים שקלים על השולחן.
דמעות נקוו בעיניה. "זה לא ילך" אמרה בקול של תחילת בכי, תפסה
את מעילה ופסעה החוצה במהירות, לובשת אותו תוך כדי.

בדימיוני רדפתי אחריה החוצה. קר בחוץ. הפנס שמעלינו שוב נכבה
ונדלק, שוב מושך את תשומת ליבנו, אך הפעם - מעלה חיוך על
שפתינו. אני פולט הערה שנונה וחודרת ובאותה נשימה, בלי לחכות,
אומר לה שאני אוהב אותה, בפריטה ספרדית המרטיטה את הלב. אני
מבקש סליחה. ומנשק אותה, שוב.