מבוסס על חלום שחלמתי בליל ה- 14.1.2005

אף פעם לא הייתי אהודה בשכבה שלי. בעצם, לא שלא אהבו אותי, אלא
שלא שמו עליי. הייתי מן בלתי נראית.

פעם הייתה איתי בשכבה ילדה, קראו לה דניאלה. היא למדה איתי
בכיתה עד כיתה ט' ובשכבה באופן כללי עד כיתה י"א. השנה היא
עזבה. דניאלה הייתה במגמת מחול, והיה רקדה יפה, וכשהיא רקדה
היא ממש הייתה נכנסת לזה. הריקוד היה חשוב לה מכל. דניאלה
הייתה גם יפיפיה, אבל לפעמים הייתה בטוחה שכל העולם חייב לה
משהו. כשדניאלה עזבה את בית הספר, היא עזבה אותו לטובת לימודים
בפנימייה של אחת מלהקות המחול היותר מכובדות בארץ, כשבחרה
להקדיש את כל חייה לריקוד. בערך כל שבת שנייה, לפי מה שאני
הבנתי, כי לא חקרתי את הנושא לעומק, מישהי אחרת מהמגמת מחול
הייתה נוסעת לפגוש את דניאלה.
קרן הייתה החברה היחידה שלי מכל בנות מגמת המחול, וגם היא אמרה
לי שהיא הייתה פעם עם עוד כמה בנות אצל דניאלה. ומה לי
ולדניאלה? אני אישית, הייתי במגמת מחול בחטיבת הביניים, ופרשתי
עם תחילת התיכון, יחד עם עוד קבוצה של בנות- אחת פרשה לטובת
מגמת תיאטרון, אחת לטובת לימודים במגמות ריאליות, אני פרשתי
לטובת מגמת עיצוב, והיו עוד כמה שפרשו כי זה פשוט לא התאים
להן. הבנות שנשארו במגמת מחול, חוץ מקרן ומעוד שתיים, היו ממש
בנות רעות. גם דניאלה לא הייתה הבנאדם הכי טוב שפגשתי, אבל
יחסית לאחרות שנשארו במגמת מחול, היא ואני היינו ביחסים די
בסדר. כאילו, היא הייתה בחורה סימפטית, אבל לפעמים פשוט התנהגה
כאילו כל העולם חייב לה משהו, לא באופן אישי אלא באופן כללי,
לכל אחד, והיא הייתה מסוגלת להשפיל בני אדם רק כי טעו.

יום אחד, לפני כמה חודשים, דניאלה באה לבקר בבית הספר. לקראת
סוף ההפסקה של 10 נכנסתי לכיתה שלי, כנראה להוציא משהו מהתיק,
והכיתה הייתה ריקה. ריקה, מלבד דניאלה, שישבה שם על אחד
השולחנות. רק נכנסתי לכיתה ודניאלה צעקה עליי- "לכי!" אבל
מכיוון שהייתי צריכה להוציא משהו מהתיק, עד שלא סיימתי, לא
הלכתי. רגע לפני שיצאתי מהכיתה, ובדיוק עברתי ליד השולחן
שדניאלה ישבה עליו, היא פתאום קראה לי להישאר.
היא אמרה לי בשקט- "היי..."
"היי דניאלה".
"מה העניינים?"
"אני בסדר. מה איתך?"
כנראה שדניאלה לא הייתה בסדר. בהתחלה היא אמרה לי שהיא "בסדר",
ודיברנו קצת על דברים לא חשובים כמו הצעיף שהיא לבשה והפלפון
החדש שלי. ואז היא התחילה לדבר איתי על הבעיות שלה. היא הייתה
על סף בכי וכל הזמן עם הראש למטה, מבויישת.
הסתבר שדניאלה עברה ניתוח בכליות שמנע ממנה במשך זמן מסוים את
מה שהיא הכי אהבה- לרקוד. היא התלוננה שבגלל המחלת כליות הזאת,
שיש לה, היא צריכה לנסוע הרבה לבית החולים, וכל הזמן עושים לה
בדיקות דם ושתן, וקשה לה הנסיעות הרבות, וקשה לה בלי לרקוד.
ואני, הייתי כולי קשובה לדניאלה ולבעיות שלה, ושמעתי את הסבל
שלה, וקיוויתי שתוכל לחזור לרקוד כמה שיותר מהר, שוב.
הבנתי שמחלת הכליות פיכחה אותה. עכשיו, היא הבינה כנראה משהו.
היא הפסיקה להתנהג כאילו שכולם חייבים לה משהו, ואמרה שתודיע
לי בכל פעם שהיא תבוא לבקר פה, בבית הספר, ושאני מוזמנת לבקר
אותה בפנימייה או בבית החולים. אחרי שהייתי חייבת ללכת ויצאתי,
היא נשארה שם, המשיכה לשבת על השולחן עם ראש מורכן ולא להגיד
כלום.

לפני כמה ימים פגשתי את דניאלה שוב, במקרה, כשהייתי בתל- אביב.
מאז אותה פגישה איתה בבית- הספר, היא חזרה לרקוד ולהקדיש את
חייה למחול, אבל בהחלט לא הייתה אותה דניאלה של קודם, של לפני
המחלה. היא שלפה מהתיק מעטפה בצבע בורדו עם מסגרת כסופה שנראתה
במבט ראשון כמו הזמנה לחתונה או בר- מצווה. על המעטפה הייתה
כתובה, גם כן בכסוף, המילה "זהויות" באותיות דפוס.
"קחי, זה בשבילך".
"תודה. אם אפשר לשאול בשביל מה זה?"
"מגיע לך להיות אורחת כבוד. זו הזמנה לבכורה של מופע המחול
החדש של הלהקה שלי, שנקרא "זהויות". אני חיברתי חלק
מהכוריאוגרפיה".
"תודה רבה, אני אשתדל להגיע".
"תודה לך. אני מאוד מקווה לראות אותך שם, חשוב לי שתבואי."
"אני אעשה מאמץ."
"תודה. תודה על הכול".
"בשביל זה אני כאן" חייכתי. "אבל עכשיו אני כבר חייבת ללכת.
הנה - זה הטלפון שלי. תתקשרי מתי שתרצי, דניאלה. ביי..."
"ביי".
והיא הלכה לה לדרכה ואני לדרכי.

כמה שבועות לאחר מכן, בשביל להגיע למופע של דניאלה, ביטלתי
ראיון עבודה שאני מחכה לו כבר חודשיים והברזתי לדייט. וזה היה
שווה את זה. גרמתי לדניאלה לחייך, ואני לא יודעת כמה זה היה
מאכזב אותה אם לא הייתי מגיעה, ולאכזב מישהו זו ההרגשה הכי לא
טובה שיש.