[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אום נינת
/
נעליים

נעליים

יש לי מאניה לנעליים. שיגעון.
אני לא מסוגלת לעבור ליד חנות נעליים מבלי להתעכב ליד חלון
הראווה, לראות מה חדש, להיכנס, להתעניין, למדוד ולבסוף לקנות.
מגנט. לא יכולה.
אני אוהבת אותן שטוחות, גבוהות, בעלות עקב - דק, רחב, רוקי,
פלטפורמה. הסוליה יכולה להיות מגומי, מעור, מחבל.  אוהבת אותן?
משתוקקת אליהן. רואה אותן רומזות לי בחלון, אחר-כך קוראות לי,
לבסוף מתחננות אליי - קחי אותי, אותי! לא, אותי. אני יפה יותר,
אני צבעונית יותר. נכון שאת אוהבת נוצץ? לא, את אוהבת אדום,
לא, כתום...
והן צועקות ומתווכחות אצלי בתוך הראש וכל אחת רוצה שאקנה אותה,
שאאמץ אותה. ואני כבר לא יכולה לעמוד ברעש הזה, נכנסת לחנות
מודדת זוג אחד, שניים, שלושה. לבסוף אני קונה זוג אחד ואפילו
שניים (הרי אני לא יכולה לגרום לאפלייה בין הנעליים, כך לפחות
שתיים לא ייעלבו).
אני אוהבת את כל הצבעים. יש לי חברות שהולכות רק על שחור, לבן
ובז'. הן עדיין כבולות לאופנה הנוקשה של פעם - שחור בחורף, לבן
בקיץ ובז' - סולידי ועומד בכל העונות.
אני, בגילי, כן, אני רואה את התדהמה על פניהן של התלמידות
הצעירות שלי - מופיעה לשיעורים  בנעליים לוהטות באדום או בנעלי
בד מקושטות נצנצים.
אגלה לכם משהו, לנעליים חדשות יש כנפיים! כן, בלתי נראות.
אחרים אולי לא רואים אותן, אבל אני רואה אותן. כשאני נועלת
אותן בימים הראשונים מייד אני עפה. אני מרחפת מעל כל הצרות,
מעל כל התקלות והעיכובים, מעל כל האויבים הקמים עליי.
האדומות-כתומות מלהיטות את דמי, והמבריקות - מכניסות ניצוץ
לעיניי, ואני מרקידה את התלמידות שלי בקצב הולך וגובר - ואחת
ושתיים, להרים רגליים, להניף ידיים, להניע את הגו, לפרוץ את
מגבלות הגוף, להתרומם, לעוף.
והן עפות. הנעליים. התלמידות.
כשאני הולכת בעיר, קורה שאני פוגשת תלמידה או תלמיד - מהיום או
מן העבר. תחילה, נתקל מבטם בנעליי ואחר-כך עולה מטפס לזיהוי
הפנים - המורה למחול! החיוך על פניהם משחזר את המעוף והריחוף
שחוו בשיעורים שלי. כן, בעקבות הנעליים שלי יש לי הרבה מעריצים
בעיר...
אני קונה וקונה והקניות מתקרבות זו לזו עד כדי צפיפות
נוראה...
המשפחה שלי, הם כבר רגילים לכך שאני מביאה הביתה עוד
זוג-נעליים. לפעמים שמה של אימלדה מרקוס מרחף בחלל הבית, או
שמה של שחקנית קולנוע שמצאו אצלה בארון כאלף זוגות נעליים.
אנחנו צוחקים ומתבדחים ועוברים הלאה לסדר היום.

אתמול חגגנו את יום הולדתה של חברתי הטובה. ישבנו בחצר בית-קפה
ירושלמי, רק אנחנו, חברות ותיקות ללא בני-הזוג.
הופעתי למפגש, כהרגלי, בנעליים חדשות. הן לא אמרו דבר, אבל
בתוך ראשי הדהדו מילותיהן:  "חדש?", "עוד זוג?", "יש לך משהו
דומה", "מתאים יותר לבת התיכוניסטית שלי...", "איזה צבע! דוקר
לי בעין!". זבובי המילים התחבטו בראשי, הכו בדפנות האני שלי.
ריססתי אותם, מעכתי אותם, והתפניתי לחגוג את האירוע.
כשקמתי "לפדר את אפי", זה הקוד שלנו להליכה לשירותים, חשתי
במבטיהן הלופתים את קרסולי רגליי. מתפתלים סביבם, אוחזים בהם,
צובטים אותם ומנסים לשחרר את נעליי מכפות רגליי. נפלתי. בבעתה
ראיתי את עקב הנעל האהובה שלי נשרך כפליט אחר אמו.
פרצתי בבכי.   זה לא העקב. זו לא הרגל הפגועה. זו אני, דורה'לה
הקטנה, נוודת, חסרת בסיס, לא קשורה לדבר, רק לאמא שלי שהובילה
אותי למרחקים בדרך אל ההצלה. תמונות עבר קמו להשתלט עליי ולא
לתת לי לחזור לבית-הקפה.
חברותיי ניסו להרגיע אותי: לא נורא, זו רק נעל, יש לך עוד הרבה
זוגות...
ואני, שרבבתי מילותיי לתוך משיכות אפי גיליתי בפניהן את מה שלא
ידעו:
אמי ואני, תינוקת בת שנתיים, נותרנו לבד בעולם. היא חיבקה אותי
חזק וגוננה עליי כשהתחבאנו בחבילות הקש בצד הדרך כשהמטוסים
הגרמנים הפציצו את הפליטים שברחו לעבר רוסיה. היא זו שחיממה
אותי בתוך מעילה כאשר ידה האחת אוחזת בידית העלייה לקרון-הרכבת
על המדרגות, וידה השנייה אוחזת בי חזק, בטירוף, שלא אפול.
אמי היא זו שתפרה לי נעלי-ריקוד מבד שחוזק בקרטון כשרציתי
להתחפש לרקדנית במחנה הפליטים באוסטריה אחרי מלחמת העולם
השנייה.
סוף-סוף היה לה אז בד מתאים וקרטון חזק מספיק כדי שהנעליים
יחזיקו מעמד לפחות לשתי הופעות שלי מול הקהל במחנה המעבר.
הנעליים התאימו מאוד לשמלה שהיא תפרה לי - מבד תחבושות צבאיות
של החיילים הרוסיים. זו הייתה תלבושת מקסימה.
והנעליים... כמו שצריך.  
בעצם, עד אז לא היו לי נעליים והייתי כבר בת עשר. היו לי רק
שקראבס - כך קראנו לנעלי-סחבות ביידיש. אמא תמיד אלתרה לי
נעליים מבדים ומניירות מזדמנים.
ובארץ? בארץ הייתה אז תקופת הצנע. אילו נעליים כבר נעלנו?
מגושמות, בצבעים חסרי דימיון. אם התמזל מזלי ובחבילה מאמריקה
היו גם נעלי-סירה - שטוחות, עם דוגמה מחוררת, הייתי מאושרת.

האם הן מבינות אותי - את דורה'לה  רדופת הנעליים?

-  ועכשיו ? עכשיו אני רוקדת.
וטוב לי שאני כאן ושהצבעים לוהטים ומבריקים.
ובכל פעם אני עפה מחדש בנעליים החמודות, היפות, המתוקות,
החדשות שלי.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסיגריה שלי
מעצבנת אותי.







המאפרה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/05 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אום נינת

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה